כאב של לוחמים

עכשיו יצאתי מהלוויתו של אסף חממי זכרונו לברכה.

בהתחלה- היה שקט. כולם חיכו שהטקס יתחיל.

אחר כך, לאט לאט- התחלתי לשמוע קולות בכי, בהתחלה מרחוק ואז- בשקט בשקט- בתוך הלב שלי.

ההספדים היו יפים, השירים היו מרגשים, אבל הבכי, הבכי הוא זה שקרע את ליבי.

בכי נשמע בכל בית העלמין הצבאי קריית שאול, בכי של מכרים, של משפחה שכולה שידעה כל כך הרבה צער, של חיילים ואנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון לאסף חממי- גיבור ישראל, שלא כמו הרבה אחרים, רצה מאז ומתמיד להיות גיבור- תמיד היה הראשון להתייצב לקרב, הקדיש את חייו לצבא ההגנה לישראל- אשר מטרתו העליונה הינה להגן על עם ישראל- העם שנרדף ללא סוף, שלא יודע מנוח, שצריך להילחם בשיניו על מדינתו, על חירותו.

אסף חממי היה איש שלא הכרתי עד היום חוץ מכאשר שמעתי על מעשי הגבורה שלו, על העוז והאומץ שלו כנגד כל הסיכויים על מול כל מכשול שעמד מולו.

אסף חממי היה איש שלא ראה בעיניים דבר מלבד עמו ומשפחתו.

אסף חממי זכרונך לברכה. הלוואי והייתי מכירה אותך בנסיבות אחרות.