געגועי לסתיו

מִתְגַּעְגַּעַת לַסְּתָו/ עידית אורדן

סְתָיו בִּשְׁבִילִי עוֹנָה נֶהְדֶּרֶת

עוֹנָה יוֹתֵר מְאֻוְרֶרֶת

מִשְׁתַּנִּים הַנּוֹפִים

הֵם יוֹתֵר יָפִים

כְּבָר יוֹרֶדֶת הַלַּחוּת

זְמַן שֶׁל אֵיכוּת

הָאֲוִיר לְעֵת עֶרֶב מִצְטַנֵּן

לִקְרַאת הַחֹרֶף מִתְכּוֹנֵן

בְּצִבְעֵי הָאָדֹם וְהַזָּהָב , הֲשַׁלֶּכֶת

בַּחֻרְשׁוֹת הִיא מוֹלֶכֶת

בְּלֹבֶן פִּרְחֵיהֶם, נִצָּבִים

בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים אֶשְׁכּוֹלוֹת חֲצָבִים.

אַחֲרֵי הַיּוֹרֶה, הָאֲדָמָה לַחָה

וַאֲנִי בְּעֹנֶג אוֹתָהּ מְרִיחָה

אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם תִּצְמַח הַסִּתְוָנִית

סְגֻלָּה, קְטַנָּה וְחִנָּנִית.

אֲנִי כְּבָר מִתְגַּעְגַּעַת לַסְּתָו

הַלְּוַאי וְיַגִּיעַ כְּבָר עַכְשָׁו

אִם הַקַּיִץ מִמֶּנִּי יוּסַר

הוּא כְּלָל לֹא יֶחְסַר

יֵשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ, שֶׁהֵם אֵינָם אוֹהֲבִים אֶת הַסְּתָו

וּכְלָל לֹא מִתְגַּעְגְּעִים אֵלָיו.

אוֹתָם הָאֲנָשִׁים

 שֶׁהַקַּיִץ יַמְשִׁיךְ, כָּךְ  הֵם מְבַקְּשִׁים

מֵהַחֹם הֵם נֶהֱנִים

מֵהַלַּחוּת כַּנִּרְאֶה לֹא מִתְעַנִּים

הֵם מְאֹד שְׂמֵחִים

שֶׁזְּמַנֵּי  הָאוֹר עַד מְאֻחָר מִתְאָרְכִים