קוטו

חופרת קבר

אני,

היום.

לכלב המקסים, הפראי, הטיפש-חמוד

קוטו

שראה חתול

וכמו תמיד זינק אחריו

והחליט לעבור את הכביש

והואן

שנסע לעבודה

לא עצר בכלל

למרות שראה שהכלב חטף בראש

ונפל. עיניו היפות כבו מייד

הוא הדהד פעימות לב אחרונות תחת ידי

הנדהמות

וכך יצא שמכל הדברים

מכל המטלות

אני חופרת קבר לכלב

בחום הזה

לצלילי קינות אפריקאיות

עצובות

ובכי תמרורים

ואני

לא בוכה,

למה?

קשה לי אז באתי מתוך העולם לכאן, 

הולכת לראות האם נספגו המיים 

והאדמה תוכל לקבל עוד  חפירה 

וקוטו מחכה במריצה מתחת לשמיכה בצל העץ

זנבו המפואר מושפל 

משתלשל מתוך המריצה 

הזבובים אורבים לגופתו 

העסיסית

וזה מביא לי דמעות 

עכשיו ,

הוא כבר לא ירוץ איתי לעץ האלון לראות את החצבים

ולא למפעל הקרטונים ליד הפרדס 

שבו אני עושה תפילת בוקר

והוא מתרוצץ מסביב

דוחף את האף 

לכל החורים ...

רגעים שיעברו לי מהלוז' 

קוטו