המשט הגדול 5

בדיוק באותו זמן לחנות נכנסה אישה צעירה עם ילדיה. היא פערה את עיניה עד לרוחב שאפשר לה הטבע, כך שגלגלי העיניים התחילו לצאת ממקומן וצעקה: "אתה מחזיק בידיים אש!”

הצורף חייך וקירב את שתי חתיכות האבן של נוח אל פני הצעירה: "זה לא באמת אש."

האישה השתתקה, אך עיניה לא קטנו, היא עדיין הייתה מופתעת כפי שלא הייתה אף פעם בחייה הקצרים. היא נגעה בחתיכות המבריקות ופיה נפער בזמן שהיא הוציאה צליל של השתאות "אוווו!”

הצורף שאל אותה: "רוצה?” ובתשובה קיבל הנהון בקצב של סערה. "טוב, מה תוכלי לתת לי תמורת ה'זהב'?” האישה קיפלה את עיניה לשני סימני שאלה והאיש חייך, הצביע על חתיכת האבן שהחזיק בידו ואמר: "זה זהב". אישה סגרה את עיניה לחלקיק שנייה – זמן שלקח לה לחשוב על התמורה הנאותה בעד הקנייה הנוצצת ומיד תפסה את הילדה הקטנה שלה ביד. היא משכה אותה אל הצורף וניסתה להכניס את כף ידה של הילדה בידו. האיש הפסיק לחייך ואמר בעייפות: "כמה פעמים אפשר להגיד לכן – אני לא מקבל יותר ילדים בעד הסחורה שלי. גם כך יש לי יותר מעשרים. לא, תביאי לי משהו אחר.”

האישה עזבה את ילדיה ורצה החוצה. כעבור זמן קצר מאוד, היא הופיעה בדלת, מושכת בחזקה יד. אחרי היד לתוך החנות נמשך גם איש – כנראה בעלה של האישה. לאחר האיש, לתוך החנות נכנסו גם מילותיו לאשתו :"אין יותר כסף, הכול הלך על הירקות לילדים ועל שתייה לאימא שלך.” האישה, שהתחילה להרגיש שהאבן הנוצצת מתרחקת מהישג ידה, משכה בכוח את יד בעלה והכניסה אותה לתוך ידו של הצורף. המוכר הסתכל על בעלה, בדק את שיניו ואמר: "טוב, בעלך יעבוד אצלי שני יוֹמְלות תמורת התכשיט הזה" והוא קשר חתיכת אבן של נוח סביב צווארה של האישה שבאותו רגע כאילו בלעה שמש, כי שפתיה נפערו לרוחב ושיניה הלבנות הבזיקו בעוז.

אחרי שהאישה עם ילדיה, אבל בלי בעלה עזבו את החנות, המוכר הכניס את הרכושו החדש מאחורי הוילון האחורי של אוהל חנותו וניגש אל נוח. עם חיוך שנשאר רחב, הוא שאל: "כמה מהאבן הזו תוכל להביא לי?”

"כמה שתרצה.” נוח זכר היטב מה שהנייר שלו כתב בקשר למה שעליו לענות לצורף. וכך, במשך חודש שלם הוא הביא לצורף חתיכות האבן הנוצצת וקיבל תמורתן כסף וסחורות. כאשר האבן כולה נדדה לחנותו של הצורף, נוח חזר אל הנייר והסתכל על הכיתוב של הפעולה הבאה.
 

ההמשך יבוא ...