שעות גנובות

שעות גנובות

........................................................................

השעות הגנובות מגיעות אל פתח דלתה, ומכריעות אותה.

היא יושבה בגזוזטרה על עדן החלון ותוהה על חייה ,על מסלולם והמסע שלה בעולם הזה.

עוצמת את עייניה ומאזינה למוזיקה המערפלת את חושיה וגורמת לרחם שלה לשמוח.

מניעה את האגן לימין ולשמאל ונושמת, הדופק עולה והיא מרגישה שמחה, ידייה נגשות אל החזה לחמם את האזור הפגוע ולנשום.

מדמיינת איך היא והוא חוזרים לטרק ההוא עם הנוף הירוק והשקט ששהה שם, של היקום.

העצים הסבוכים והנוף הקסום הנגלה מתוך הסבך,ההליכות המרובות , כמו הזמן עמד מלכת ורק מחכה ל"גולם" לצאת מבין המחבוא. 

השעות והימים ללא הדאגות , רגעים של חסד.

 נוף אשר עינייה נעצרו לרגע מהמראה הקסום של הטבע, של הבריאה, הלגונה הכחולה והסלעים בהם תמיד היא רואה דמויות או חיות.

כמו בעננים הנראים כמדברים אליה, היא עוצרת נושמת, מריחה את הטבע והעולם ומודה.

רגעי החסד היא מבינה מתרחשים כל יום רק צריך להביט בהם ,להבין ששום דבר לא מובן מאליו.

גם הנשימה שלה.

לפעמים היא מרגישה אותו , ממש מדברת אליו. אל הלב שלה, הרבה פעמים הלב הזה שלה עוצר אותה רגע לפני התהום.

הרי היא, היא מאמינה בלהרבות במעשים טובים ולהוסיף באור ונזכרת בשיר של המשורר והזמר האהוב עליה מאיר אריאל ושרה לה " עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל...."

הו אז היא נפתחת , הדלת, והיא, היא צריכה לשוב לתפקיד חייה.