כשרסיסים באים

רסיסים של מחשבות זה לא זיכרון שנספג ונמרח כמו סבון על ספוג. שגם ניקית איתו כמה דברים לפניי, והכל התערבב שם בין המשקוף לפינה המלוכלכת הזאת שלעולם לא הגעת אליה, אבל תמיד רצית - לא בטוח בכלל שבשביל לנקות. זה לא תערובת של מטבלים מבולבלים, רסיסים של מחשבות זה יקיצה טבעית, קריאה לעזרה. 

רסיסים של מחשבות היא הודאה בהתפוררות. אז ברגעי המשבר, העולם מתחלק ליחידות, היחידות האלה לא חשוב מה הן, הן מנוגדות אחת לשניה, וככל שהן יותר מנוגדות, כך הן גם יותר ויותר קטנות, קטנוניות. שלילי בקטנותו. קטן מידי מכדי לקבל טיפול ראוי, גדול מספיק כדי שיזכה לפעולה מוחית מודעת. מטרד.

 רסיסים של מחשבות זה זיכרון שהופך מציאות לרגע של מחשבת-מטא; "צריך אולי לטאטא כאן?" תוהה ביני וביני. רסיסים הן פיסות של דבר שהיה מורכב פעם ועכשיו נותרו בו רק הפיסות הקטנות שלו. 
 ‏
כשזיכרון מתחלק לנקודות יחידות רבות כל כך, אולי מידי, של רסיסים, עד שאי אפשר לתפוס את הקשר או הסדר שלהן אלא על ידי מנות גדושות של חוסר רציונליות, הרי שהזיכרון כבר נלקח ממך. האבל החל.