היא שוכבת על הדשא בפארק הגדול. הדשא ירוק ובהיר, בריא למראה ונעים למגע. ראשה נח על תיק לבן שהתלכלך קצת, וידיה מונחות על בטנה. עיניה מסתתרות תחת משקפי שמש בעלות גוון סגלגל ומבריק, ושיערה אסוף חלקית בקוקו מאולתר. באוזניה אוזניות קטנות ואפורות, מחוברות לנגן אמ.פי.שלוש אשר משמיע לה את המוזיקה האהובה עליה.
עוברים ושבים מעיפים בה מבט חפוז וממשיכים הלאה. חלקם תוהים למה היא שוכבת ככה לבדה באמצע פארק ציבורי, חלקם מקנאים בשלווה שלה ורוצים להצטרף, חלקם מעיפים מבט מזלזל.
לה לא אכפת. היא נהנת מקרני השמש הנעימות, ממשב הרוח הקליל ומהמוזיקה שלה. מתחת למשקפי השמש עיניה פקוחות, מביטות הישר בשמיים הגדולים והכחולים. העננים הספוגיים נראים מסקרנים יותר מתמיד. צפופים כל כך, סמיכים למראה, כאילו מישהו מנסה להסתיר תעלומה שמתרחשת שם למעלה.
העננים נעים באיטיות מוחלטת. הרוח משחקת איתם, עושה להם צורות, והם נהנים מכל רגע. כיף להם שם, בשמיים. משקיפים על העולם הגדול, בוחרים לראות את היופי. מעניין מה הם חושבים עלי, היא מהרהרת בינה לבין עצמה.
כלבלב קטן שעבר לידה קטע את מחשבותיה. היא סובבה את ראשה הצדה והסתכלה עליו. פרוותי, בהיר עם עיניים גדולות. היא חייכה חיוך קטן והושיטה את ידה לליטוף. הוא הביט בה במבט שדורש רחמים, והתיישב בשקט. פרוותו היתה נעימה ומטופחת, וקולרו האדום הסגיר שיש לו בעלים. חבל, חשבה לעצמה.
וכך היא שכבה על הדשא, עם המוזיקה באוזניים. ביד אחת מלטפת את הכלבלב, ביד השניה משחקת בדשא. עיניה ממוקדות בשמיים, ושלוותה הפנימית לא מוסחת מאף גורם חיצוני.
לפתע שומעת קול מרוחק. מורידה אוזנייה אחת ומעלה את משקפי השמש כקשת לראשה. עיניה מסונוורות והיא מתרוממת מעט. בחור צעיר עומד לידה, מחייך כולו.
"תודה ששמרת עליו!" אומר בשמחה.
היא הביטה על הכלבלב והבינה.
"אא... אין בעיה" אמרה חלושות וחייכה.
היא החזירה את משקפי השמש אל עיניה, וברגע שהתכוונה להחזיר את האוזניה למקום, התיישב הבחור. היא כבתה את המוזיקה והתיישבה גם היא. במבט קרוב, יכלה לראות שמדובר בבחור נאה מאוד, פניו נעימים ועיניו עמוקות. לפתע הרגישה מבוכה. שיערה מלא חלקיקי דשא ופניה סמוקות מהשכיבה הממושכת בדשא. הוא ליטף את כלבו, והיא נסתה לסדר את עצמה.
"זה בסדר... בחורות עם דשא בשיער זה דבר שמאוד עושה לי את זה" אמר בחיוך.
היא הסמיקה.
"למי את מחכה?" שאל אותה.
"האמת ש... לאף אחד".
שיחתם התנהלה ברוגע, זרמה בצורה יוצאת דופן. הוא סיפר לה על עצמו, היא סיפרה מעט על עצמה. הכלבלב קפץ בשמחה על הדשא ומדי פעם התקרב אליהם וניסה להרשים אותם בפעלול חדש.
הם ציחקקו למראה גוש הפרווה המחוייך.
"יש לך חיוך מקסים" אמר לה כשצחקה.
"תודה..." הסמיקה שוב.
"אז את גרה בעיר הזו? איך זה שלא ראיתי אותך אף פעם?".
שעתיים תמימות חלפו בנעימים. השניים פיתחו שיחה מעניינת.
הכלבלב התעייף מעט ונשכב לידם.
"טוב... אני חושב שאני אזוז..." אמר וקם מהדשא.
"כן, גם אני" ענתה במהירות וקמה גם היא.
"אז... תודה... נהנתי לדבר איתך..." אמר והביט בעיניה.
"גם אני..." אמרה בביישנות.
"טוב אז..."
"כן... ביי" אמרה מאוכזבת.
וכך הוא הלך, עם הכלבלב הקטן מקפץ לידו. נעלמים מהאופק.
היא הרימה מבטה לעננים.
תוהה מה הם מסתירים שם למעלה.
