רק זה חסר לי

רק זה חסר לי

"רק זה חסר לי
שיופיעו לי פתאום ילדים
בישימון הזה
ואולי אפילו יפרו אותו
למשך שנים אחדות
ואז כבר לא אצא ממנו
לעולם"
(דוד אבידן, "שירים שימושיים", 1973-1970)

אני מסדרת את המגבות סביב סביב, במעגל מושלם. אחר כך אני ניגשת למרפסת, ונוטלת את מיכל הבנזין שרכשתי הבוקר בתחנת הדלק שבכביש המוביל ליציאה מהעיר. מה את מתכננת להבעיר הערב תגידי, שאל המתדלק בעת שהושיט לי את העודף. שום דבר, עניתי, רק נוסעת רחוק. נסיעה טובה. תודה, שלום. אני מבריגה את המכסה החוצה, נותנת לריח החריף למלא את החדר. החלונות סגורים, ולריח אין לאן להתפשט. הוא נכלא בין ארבע אמותיה של דירתי, ואני שואפת אותו לתוכי בנשימות עמוקות. אני מתחילה לשפוך את הבנזין על הרצפה, להספיג בו את המגבות ולהציף בו את הרצפה שבינותיהן. נשאר לי עוד שליש מהמכל. אני נזכרת שלא הגפתי את התריסים. אני מניחה את מכל הבנזין על הרצפה, וניגשת לחלון. מבעדו אני רואה את שכנתי, רעיה, משגיחה על ילדתה הפעוטה, ששיחקה בגן השעשועים. אני רואה אותה, את הקטנה, מטפסת על הסולם, ומתיישבת בראש המגלשה. היא קוראת לאמה, אמא, תסתכלי עליי, אני מתגלצ'ת, ומחליקה במהירות למטה. ישבנה נחבט במשטח השחור המוקצף. היום כבר אין ארגזי חול. יש משטחי פלסטיק. איזו סטריליות מופלאה. רעיה קוראת לה להתקרב אליה, ומושיטה לה בננה. בואי, נעמי, מתוקה, תראי מה יש לי. רוצה? הקול שלה מונוטוני. כמו רובוט היא מדברת. הילדה מסרבת, וממהרת לחזור לסולם המגלשה, לסיבוב נוסף. רעיה נוגסת בבננה, בתנועה מוכנית, מבטה בוהה בחלל. היא נוגסת בה ולועסת בקצב קבוע, עיניה מקובעות בנקודה דמיונית. אני מגיפה את התריס בתנועה חדה. בסלון משתרר חושך קיצי, אפרפר, שהאור החודר מבעד לחרכי התריס הסגור מתפתל בו ומלבין אותו. אפור 18%, אני חושבת לעצמי ומגחכת. אני מתיישבת במרכז המעגל, מניחה לנוזלים להרטיב את מכנסיי, מושיטה יד אל שולחן הסלון, ונוטלת לי סיגריה מתוך הקופסה. אני מדליקה אותה, ומעשנת אותה באיטיות. אני מרגישה שאני מתמסטלת מריח הבנזין, וחייבת לעצום את עיניי. בחושך ההוא, האמיתי, הפנימי, אני חושבת על יואב. אני נזכרת שהבטחתי לקחת עבורו את המכנסיים מהניקוי היבש. לרגע אני עומדת לקום ולגשת לשם, אבל תכף נזכרת. מבלי להסב את ראשי, אני מדמיינת את ערמת ספרי הרפואה הניצבת על שולחן המטבח, מאחוריי. בעיני רוחי אני רואה אותו יושב ליד השולחן ומעלעל בספרים עבי הכרס, כל דפיהם נקודים באותיות לטיניות קטנות, בשורות צפופות וסדורות. על השולחן ליד הספרים ניצבת מנורת קריאה ישנה, רכונה, כמוהו, על הספר הפתוח, ומטילה אור צהבהב מדכא. בערב, לאחר שישוב מבית החולים, בודאי ישב כך ליד השולחן, אצבעות ידו השמאלית ידפדפו בספר, ויד ימינו תרשום רשימות. הוא לומד כך לבחינות ההתמחות שלב א' כבר חודשים רבים, עוד מלפני שנישאתי לו. אינני יודעת מדוע הסכמתי להינשא לו. נדמה לי, שהיה זה לפני עידן ועידנים. לפעמים, לאחר שהוא בא אליי, בלילה, אנחנו שוכבים ערים ודוממים בין הסדינים הלבנים, כמו בתכריכים, כאילו אנו נחים בשלום על משכבנו. אני מבחינה בבדל הסיגריה הקרב לקצו, ומשליכה אותו על הרצפה, בין רגליי. לפחות היה לי החופש לבחור.