הוא הבטיח לי שהוא יודע מה הוא עושה. שוכבים ככה על חוף הים, אפילו לא נמצאים בארץ שלנו. אמרתי לו שאני לא בטוחה שהרעיון הזה טוב, אבל הוא הביט בי במבט הבטוח שלו, נותן לי להיסחף, לאבד שליטה, להתנתק מהמציאות הזו. הגלים התנפצו והעיפו עלינו רסיסי מים קרירים ומרעננים. "בסוף אני ארטב..." אמרתי לו. "בכל מקרה בנינו על שחייה לילית.... לא?" מחזיר לי.
אני שוכבת על הגב, מסדרת את החולצה הלבנה הדקה שלבשתי מעל לבגד הים. את החולצה הזו הוא קנה לי ליומולדת בדיוק בשנה שעברה. אמרתי לו שהיא שקופה, ושאני אלך איתה רק לים, והוא חייך ואמר שאני מוזמנת להסתובב איתה בבית כשאני באה אליו לסופשבוע. הבד הנעים שלה ליטף את עורי. הבטתי למעלה, על השמיים. צבע מוזר, שילוב של תכלת עם פסים כהים יותר. "אתה חושב שאלוהים מצייר שם למעלה?" שאלתי אותו. "אני חושב שהוא מנסה לכתוב לך ברכה ליומולדת ולא יודע באיזה שפה לעשות את זה..."
"אבל הוא יודע שאני מדברת עברית!"
"כן, אבל הוא גם יודע שעשית קורס ספרדית... ושנשארת שם רק בגלל המדריך החתיך..." הוא חייך.
"שוב פעם הנושא הזה..." ציחקקתי וליטפתי את שיערו. הוא הביט בי עם כל כך הרבה אהבה, עד שהרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. בחנתי את תווי פניו, כה מוכרים אך תמיד מרתקים אותי. הפסים הקטנים האלה סביב העיניים, כשהוא מחייך. השפתיים הטעימות האלו וצורתן המושלמת... רק את מה שהולך לו בתוך הראש, לא הכרתי.
בהתחלה אהבתי את המסתוריות שלו, את העיניין. הוא ריתק אותי כל פעם מחדש, מוביל אותי בדרכים חדשות, מספר לי סיפורים, מפתיע אותי. ידעתי שהוא אוהב אותי, אפילו אוהב הרבה, וידעתי שאני היחידה. אבל עם הזמן המסתוריות הזו החלה להפריע לי, רציתי לדעת מה הוא באמת חושב עלי, על הסביבה, על העולם.
נאנחתי.
"מה קרה?" שאל אותי בשקט, לצלילי המים של הגלים.
"אני רוצה להיכנס לתוך הראש שלך" הצהרתי.
פניו עטו הבעה מוטרדת. גבותיו התכוווצו ועיניו חיפשו נקודה להתמקד בה, העיקר לא להביט בי. הוא התרחק קצת והתיישב. סובבתי את ראשי לאחור, מנסה ללמוד אותו. הוא יודע בדיוק למה אני מתכוונת. לא פעם ולא פעמיים ביקשתי ממנו שיספר לי יותר על עולמו, אך הוא משתף פעולה רק כשיש לו מצב רוח לכך.
"רותם..." הוא אמר לי לפתע.
התרוממתי ממצב השכיבה והתיישבתי לצידו, מתכרבלת בתוך חום גופו. הערב החל לרדת ואותם הפסים שהיו בשמיים, נמחקו. תהיתי אם זו באמת היתה ברכתו של אלוהים. הוא הביט במים, הגלים נרגעו, השתתקו, כאילו יודעים שלא כדאי להפריע לנו לדבר.
"יש דברים שעדיף לא לדעת" אמר בדרמטיות.
"אני מוכנה להסתכן..." הסתכלתי עליו, מתחילה לחשוש.
"אבל אני לא".
שתקנו שנינו. הוא חיבק אותי ואני בכיתי.
וכך ישבנו שותקים מול המים. המחזה הרגיע אותנו, אך שנינו ידענו כבר,
שזה הסוף, ושלא תהיה אף שחיה לילית.
