סבא - מה עכשיו?

אוויר רחוץ שטוף שמש חורפית מחייכת פרץ לחלומותיו של דניאל עם דפיקות שובבות על דלת הכניסה. הילדים של נעמה היו קצרי רוח להעביר לסבא דניאל את ברכותיהם לחג חנוכה המתקרב ובא.

דניאל מיהר לפתוח ולקבל לזרועותיו את שלושתם.

סבא, סבא, - צהלו הילדים, שמבחינתם דבר לא השתנה.

מה שלומך דניאל? – שאל אופיר את החותן שמילא את תפקידו נאמנה מאז הוביל את אליה לחופה.

אליה הביטה בקרוב המשפחה המשודרג וברכה אותו ב"שבת שלום" ופנתה לערוך את השולחן לארוחת הבוקר המאוחרת, מפעילה את הילדים לעזור עם הכלים. ארוחת חג עם לביבות, מטבלים, סלטים..

דניאל הרגיש שדבר לא השתנה ושמח על כך. השמיים רעמו, אך לא נפלו.

ובכל זאת...

אליה עמדה במטבח ושטפה כלים עת דניאל התקרב אליה בהיסוס. הוא ממש לא ידע מה להגיד. מה להגיד לילדה שמגלה שהדוד הוא בעצם אבא שלה. אבא אותו חיפשה כל החיים. או שלא? בועז גידל אותה, לו קראה 'אבא'. והוא, דניאל, שכל כך השתוקק לשמוע המילה, לא זכה.

הילד שלו, בן יוצא חלציו, קורא לו 'דניאל'. הוא כועס עליו ויש לו סיבות. עכשיו תהיה לו סיבה נוספת, חלף במוחו של דניאל, מנחש שלא בקלות יוותר הבן על חלקו בירושת אביו. החלק הזה של הפאזל המשפחתי נראה כרגע בעייתי במיוחד. ודניאל עייף, כל כך עייף מהחיים.

- מה שלום אימא, - שאל בהיסוס את אליה עת הדיחה הכלים בכיור.

- באופן כללי או אחרי הווידוי של אתמול- אליה הסתובבה אליו ושלחה חיוך מעודד.

דניאל הביט בה ותהה, איך לא שם לב כמה היא דומה לאמא שלו, הרי תווי הפנים הסלביות שהורישה לה מייפות כל כך את פניה של בתו: האף הסולד, גומות החן בלחיים ואפילו צבע העיניים. וחיוך, בעיקר החיוך, איך לא זיהה אותו קודם?

-אמא בסדר,- שיקרה אליה. – אתה רוצה שנדבר?