תחת מגדל אייפל

תחת מגדל אייפל

אתה יכול לקום בבוקר ולחשוב שהנה עוד יום כמו אתמול, אתה, כמו אתמול , ובסוף חודש לומר לעצמך עבר עוד חודש ובסוף שנה - ספירת מלאי.

אני מחפש את הגרביים בידיים רועדות, לעזאזל, אפוא שמתי אותם, "אתה מתחיל לשכוח " אומרת לי נירה , "תלך לקורס לשיפור הזיכרון, זה מתקיים ביד לבנים ", אני הופך את כל הקופסאות ולא מוצא, אוי אלוהים שהיא לא תברח לי, פתחתי את המגירה ומצאתי את הגרביים, בפנים שמחות הגשתי לה את הגרביים והצעתי לגרוב לה אותם, אך היא בעדינות דחתה את הצעתי ושלחה זוג רגליים חטובות, שזופות ומגולחות למשעי, ציפורני רגליה משוחות בצבע אדום. אמרתי לנירה שתצבע את ציפורני ידיה באדום, אבל היא אמרה לי "אתה לא רואה שאין לי ציפורניים, אתה יודע למה, בגלל הפסנתר , הה !".
הגרביים עטפו את הרגליים ודרכם יכולתי לראות , כף רגל הנוטה קדימה, כמו עומדת לפתוח בריקוד בלט על השטיח המרופט, המכסה את ריצפת החדר. כבר מזמן נירה אמרה לי להחליף את השטיח, הוא כבר מלא אבק וכתמים,זה לא עושה רושם טוב על האנשים,כאילו המקום ישן ולא מודרני.
הרגליים הושטו קדימה , נארזו ונדחסו אל תוך הנעליים האדומות, תוצרת חוץ - 1000 ש"ח.
עיניי שטו וטפסו מעט מעלה , אל חצאית המיני הקצרה המכסה את מקום מוצאם של הרגליים הארוכות. כשהיינו בפריז , ביקרנו במועדון ליילה ושם הופיעה צרפתייה מהממת, עם רגליים שלא נגמרות והן היו עטופות בדיוק בכזאת חצאית, ובהמשך הערב היא הורידה את החצאית, אולי אני חולם גם היום ?, לא !.
הנערה קמה על רגליה, אני מרים ראשי ומביט למעלה, כמו שעמדתי תחת מגדל אייפל והרגשתי מסוחרר, זוג שדיה הזדקר מעל ראשי , זיעה קרה כיסתה את כל פניי, עיניי עברו דרך השביל בין שתי הגבעות מעל ראשי ונעצרו בקצה סנטרה החטוב, עלו באיטיות אל זוויות פיה, שפתיי נעו ברעד, בל תראה הצעירה, חיוך קל נראה על פניה, פניי קפאו, אני נראה כתרח זקן שלא מאמין למה שנפל ברשתו.
"הנעליים קצת לוחצות" אמרה, וכמו התעוררתי מחלום, "אולי תרצי מספר אחד יותר ?", מיד עליתי על הסולם מחפש את הדגם, "אם אין לך אני אחזור בשבוע הבא", "לא", אמרתי , "חכי רק רגע , אני אמצא",בעודי מחפש, שלחתי מבט אל זוג עיני איילה חומות, שיער מהגוני גולש, מלאך בהתגלמותו.
תומר שלי בן עשרים וארבע, יש לו את שושי, כבר שנתיים, לא אני לא יכול לחשוב על זה, שירי שלי בת עשר, יש לה חברות קטנות , אבל המלאך הזה עוד מעט יצא ויעלם.

אני רואה את הקופסא מרחוק, "מצאתי יש לי את המספר הזה !", אני מעביר את הסולם למדפים שממול, מוציא את הקופסא ובתרועת שמחה מניח לידה, חולץ את הנעליים הקודמות, אוחז בכף רגלה, חום עז עובר בכל גופי. כשנירה שלי הייתה צעירה, הייתה רזה ויפה, ובערב החתונה , הפתעתי אותה בזוג נעליים לבנות, היישר אל מכון היופי.

היא שוב קמה על רגליה , אוי, היא בודאי רואה את הקרחת שלי, קמתי גם אני, " נו עכשיו הנעליים בסדר ?", אמרתי , " כן, בסדר גמור, אני לוקחת אותם", השיבה.

הרגע מתקרב אל סיומו, היא מושיטה לי שטר בן מאתיים ש"ח, בלי לשאול למחיר, אני לוקח את השטר, אורז את הנעליים ונותן לה.
היא לוקחת את השקית , אומרת " תודה, אני אחזור" מסתובבת ויוצאת.

"היי, רגע !", אבל אני לא ממשיך, אני טובל ברגע שחלף.

רחלי גבאי