לחולל שינוי

כמה פעמים אנו תוהים לעצמנו האם אנחנו מצליחים לחולל שינוי? בעבודה? בחיים האישיים שלנו? בקרב הסובבים אותנו? בקרב הקרובים אלינו? חלקינו עושים זאת שלא במודע. זה אותו אחד שיום יום עולה 4 קומות ברגל כשהוא חוזר הביתה, והשקיות של השכנה מהקניות כבר הפכו למשהו שהוא בשגרה. זה אותו אחד שעבר עליו יום משוגע, ועדין מוצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב למישהו שחייב רגע לפרוק.

תהיתי. עדין תוהה. המחשבה הזו מלווה אותי כבר במשך כמה ימים טובים. וכשזה מגרד לך בין האצבעות אתה יושב לכתוב. איכשהו, אני נוטה להאמין שזהו חלק בלתי נפרד מהכוח המניע אותנו בכל רגע נתון. אנו רוצים להאמין שאנחנו מצליחים לחולל שינוי, כי אחרת האור הזה שבתוכנו עם הזמן ילך וידהה. אבל הם תמיד יהיו שם. אלו אשר מסתתרים בינינו. שנחבאים לכלים. שמתעלים על מושג האנושיות. שנמצאים שם בשביל לשפוך אור בין הסמטאות האלה שנסתרות מהעין. בשביל לגרום לנו להבין שהשינוי שאותו הם זיהו הוא לא מעט בזכותנו.

כמה אנשים מתעוררים עם התחושות הללו? כמה מהם עושים משהו בנידון? האם המחשבות הללו מלוות אותם בנסיעה באוטובוס? בנהיגה בדרך לעבודה? יש שיטענו שעצם המחשבה מחוללת את השינוי בתוכנו. גם אם אתה נותן לזה לשבת במשך כמה ימים. כי ברגע שהתחלת לחשוב על זה אתה עובר עם עצמך תהליך שאין להתעלם מהכוח שלו, ומההשפעה הגדולה שלו על התודעה שלנו. המחשבה היא הצעד הראשון במסע. כי ברגע שהמעשים יצאו לאור צעדים ראשונים עם הזמן יהפכו לריצה במסלול החיים. כי אתה תתחיל להתמכר לתחושות שמגיעות אחר כך. יש אנשים שזו היא מורשת החיים שלהם, ויש את אלו שזו בדיוק הסיבה שבגללה הם מתעוררים כל בוקר.

ניסיתם פעם לחשוב איך זה לחיות בלי הכוח המניע הזה? האם עצרתם לרגע והמחשבה הזו טיילה לה במסדרונות הדמיון? כי אני נוטה להאמין שיש כאלו שהלפיד שלהם עדין כבוי, והם זקוקים למישהו שיאיר להם את הדרך. עוד לפיד, ועוד לפיד, ועוד לפיד, עד שבסוף נבין שלפיד אחד הוא אור של מישהו אחר. עד שנבין שלחולל שינוי הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. עד שנבין שהוא לא יעד. הוא לא מטרה. הוא דרך חיים.