הרבה אנשים,לא יודעים להקריב,אבל אני,אני כן יודע מה זה להקריב.
אני יודע טוב מאד,כי חוויתי זאת על בשרי,על בשר אהובתי.
אני בן 16 וחצי,חוזר מבית הקברות,מאותו בית קברות שטלי נמצאת שם.
המשקפיי שמש מסתירות את הדמעות,לכל העובר ושב ברחוב,אך הבגדים,הגדים מסבירים ומסגירים אותי לכל העובר ושב.
העייפות והכאב,מכניעים אותי,נכנעתי אליהם,כמו בן ערובה עם דגל לבן.
המוח הקטן והטיפש שלי,עדיין לא מאמין לזה,לא מאמין שטלי איננה.
נשארתי לבד בעולם הזה,ואין דבר שמחשבות אלה יכולות לתאר יותר טוב ממה שכבר רשום למעלה.
אני בן 16 וחצי ועדיין אני חוויתי כאב שרק מבוגרים חווים,אני עוד לא מוכן למהפך הזה,לא הייתי אם נתקן,כי המהפך כבר קרה...
"אני אוהב אותך,מאד...",אמרתי לאותה נערה ששידרה שמחה ואופטימיות,אבל זה רק קרה בעבר,היא עכשיו משדרת עצבות ופסימיות.
"ג...ג...גם אני אותך",אמרה.
הקו במכונה,לפתע,נעשה ישר,בלי כל תנועה בלי כל תזוזה,בלי כל נשימה,הוא נעשה ישר.
והיא,היא כבר מתה,מחכה לי בעולם אחר,מתישהו שאני אנפח את נשמתי.
היא הייתה אהבת חיי,אם לא יותר מזה,היא הייתה אפילו החיים שלי.
דמעות שוב פעם,באות,כאילו הן בתזמורות שחלקן מנגנות שירים עצובים,שמחים ולפעמים טיפה משעממים וגורמים למליחות בליבך.
זהו,טלי מתה,כל החיים שלי נעלמו,נעלמו כפי שהם רק התחילו באותה פתאומיות יתר.
גלגל החיים כבר התסובב,אל הצד הלא נכון.
יצאתי מהבית חולים,לכיוון ביתי,לכיוון המקום שהרגשתי בו הכי "בטוח",למרות שעכשיו,אני כבר לא מרגיש שום דבר.
הדמעות,אינן רצו להפסיק,הן רק התגברו והתגברו כמו אותה מהירות שהחיים נלקחים.
פתחתי את דלת הכניסה שבבית,עליתי במדרגות,נעלתי את דלת חדרי ופשוט,הלכתי לי לבכות,לבכות כדי שכל המצב הארור הזה ישתפר!
אך הדמעות,לא עזרו,הן כבלו אותי ביותר עצבות.
תמיד היה לי ברור,שטלי,היא האחת,האחת והיחידה,האחת המדהימה ביותר בכל החיים המשעממים והנטולי תקווה האלה.
היא כמו הטווס,שמציג לראווה את יופיו בנוצותיו המגוונות והצבעוניות.
ואני?אני הייתי טווסה,יבש ומכוער,מביט מן הצד בגאווה,יש יאמרו אפילו באהבה,אלייך אהובתי.
הכרתי את טלי,עוד בבית ספר היסודי,היייתי איתה גם בחטיבה ועד עכשיו לתחילת התיכון,הארור הזה!כל החיים הארורים ואכזריים האלה!
אני זוכר שאמרתי לה,שאני מוכן לקחת את כל המחלה אליי,העיקר שהיא לא תמות...אך המשאלה הזאת אף פעם לא התקיימה.
היא אף פעם לא התקיימה,כי אלוהים לא הקשיב לי.
אני לא יודע אם את רואה אותי עכשיו וכאובה על כך שאני עדיין,בדיכאון ממצבך.
אני מקווה שאת רואה אותי,אבל לא שאת בדיכאון,כי אחרי הכל אני הולך להיות שם בשבילך,עוד כמה דקות.
תחכי בסבלנות,כמה דקות בודדות,כמו שאני חיכיתי שנתיים שהעצבות תחלוף.
אני רוצה לרשום עלייך,על הילדה שהיית,על האהבה שהיית ועל הנפש הכי הכי תמימה ומתוקה שלך!
תחכי לי מתוקה,אני מגיע רק עוד כמה דקות.
תני לי לספר להם על השיחה האחרונה שלנו,שעוד היית בריאה ואז אני אשוב למטרת כל המכתב הזה,ואבוא אליייך...
לפני חודשיים,טלי חברה שלי,נהייתה עצובה,עצובה כמעט כל הזמן,כאילו מישהו לחש לה והשפיע עליה,להפוך למישהי בלי שמחת חיים.
זה כבר כל כך מעצבן אותי וכואב לי,שאני לא יודע מה קורה לה.
זה כמו משהו,שאת מאד מאד רוצה לדעת,כמו סדרה בטלויזיה שאתה מצפה לפרק הבא,זה בדיוק ככה אם ההרגשה לא יותר חריפה.
עדיין המחשבות התרוצצו לי בראש,מנפצות את הלב,כאילו הוא היה כלום.
המחשבות והרגשות השתלטו עליי,כשהלכתי לטלי,לברר פעם אחת ולתמיד מה קורה.
הגעתי לכניסת ביתה,צלצלתי בפעמון והדלת נפתחה,זאת לא הייתה טלי,זאת הייתה אמא שלה.
אמא שלה,עם סבר פנים חמור,שהפחיד אותי,הפחיד אותי יותר מידי.
"טלי מחכה לך למעלה",אמרה,כאילו היא ידעה שאני התכוננתי ללכת לטלי.
אבל בעצם לא אמרתי שום דבר לאף אחד,זה נראה כל כך חשוד וכואב.
עליתי בגרם המדרגות,שמעתי את אמא של טלי,נשברת בסלון,מנסה להחריש כל קול שיוצא,אך ללא הצלחה,כי אני לבסוף שמעתי וירדתי למטה,לשמוע יותר טוב.
אמא של טלי בכתה,יש סיכוי שזה לא היה עיניני,אבל כל עוד זה קשור לטלי,זה עיניני,יותר מידי יגע לי אם זה קשור אליה,אל השמש ואור שלי,שמאירות אותי כל פעם בתוך המערה החשוכה,שנקראת העצבות.
"אלוהים,למה את לוקח את טלי שלי!למה?מה היא עשתה לך ריבונו של עולם!"
אמא של טלי כבר נפלה על ברכיה,לא הבנתי על מה היא מדברת,פתאום כל מיני השערות מוזרות ומשונות,חלקן אפילו עצובות התרוצצו לי בראש כמו שריצת מרתון שאינה נגמרת במהירות כמו מחשבות אחרות,בימים אחרים ושונים כאשר,הייתי עם טלי.
"אני מתחננת לפניך,בבקשה אל תיקח אותה קח אותי,את אבא שלה!אל תיקח אותה...יש לה חבר,עד שסוף סוף היא השלימה שהיא מאומצת ושכל העינינים הסתדרו....אתה תמיד חייב לקחת ולהרוס לה נכון?!זה כאילו יעודך בחיים!אני כל כך אוהבת את הילדה הזאת,אני מוכנה למות בשבילה..."
עכשיו,אני כבר הייתי בשוק,לא הייתי בטוח שאני רוצה לעלות לחדר של טלי,או רוצה ללכת מחוץ לבית של טלי,לעכל,אולי אפילו לברוח.
אבל הלב,הלב הכריח אותי להישאר,טען את טיעוני שטלי היא הכי הכי,היא האהבה הכי אמיתית שלי,הילדה הכי מיוחדת,חמודה ומוכשרת,גם הכי קרובה אליי.
ולבסוף,נשארתי,אתמודד עם כל מה שיבוא ויתקוף אותי,אשאר עם טלי,אגן אליה אפילו בחיי.
עליתי בגרם המדרגות,פתחתי את דלתה של טלי בחשש רב.
"היי",היא אמרה בקו להכי מתוק שיכול להיות,שגרם לי לעצב,שטלי שלי הולכת למות,שאני לא הולך לשמוע יותר את קולה החמוד,שמזכיר פעמונים קטנים עם טונים גבוהים מצלצלים.
אני לא אזכור זאת,גם לא את ריח שיערה שמריח נפלא,ולא את אותו שמפו שאני מכור אליו.
אני אפילו לא אזכור את עיניה הירוקות והגדולות,שכל כך אהבתי להביט בהן.
אפילו לא את אפה,הקטנטן החמוד והדוגמן.
ואת טעם שפתותיה,אני בחיים לא רוצה לשכוח,בבקשה אלוהים!!אל תיקח לי אותה,לפחות לא עכשיו,לפחות לא עכשיו עד שגמרתי עם הדיכאון!בעצם אל תיקח לי אותה בכלל!
"יקיר?",טלי שאלה,במן חשש עצוב שכזה.
"כן כן,אני פה,פשוט חשבתי על משהו"
"על מה?",שאלה ושוב פעם באותו קול מתוק שהרעיד לי את הלב וניפץ אותו שוב פעם לאותם רסיסי שחור קטנטנים.
"עלייך,ועל כמה שאני אוהב אותך ושלא אתן ששום דבר רע יקרה לך",אמרתי ושוב זרמי הדמעות הגיעו.
"מה,למה אתה בוכה?",שאלה אותי בחצי דאגה חצי עצבות.
"אני יודע",אמרתי בלחישה כל כך חלשה וקטנה,שכמעט שטלי אפילו לא שמעה.
פניי נפלו כעת,אל הרצפה,לא רציתי להביט בטלי,בעיניה הדומעות,לא רציתי עוד לבכות.
"אני מצטערת שלא אמרתי לך",אמרה בקול צרוד.
"זה...זה בסדר,טלינקה",אמרתי מנסה לנחם אותה.
"אני אבין,אם תרצה לעזוב,אם לא תרצה להיות בשעותיי האחרונות"
"לא,אני לא אעזוב אותך את החיים שלי,את זאת היחידה שגורמת לליבי לרעוד ולחטוף הלם בכל פעם שהוא רואה אותך,מתקרב אלייך ומריח את ריח שיערך.
אני עדיין לא מבין,ממה את תמותי",אמרתי בקול כל כך שבור,שגרם לי כעת לבכות ולטלי ליותר דמעות.
התקרבתי אליה,ניגבתי לה את הדמעות במן מגע עדין שכזה,שגרם לטלי לחבק אותי.
היא שמה כעת את ראשה על החזה שלי,"אני חולה,יקיר,חולה,בסרטן,הסרטן הארור הזה לוקח אותי.
לוקח כל פיסת חיים ממני,הוא לוקח לי אותך".
עמדתי,השתתקתי,דמעותיי כעת נחנקות בתוך הגרון,הם כל כך רוצות לצאת,אבל אני לא רוצה שהן יצאו,לא רוצה לראות לטלי חולשה,לא רוצה.
"אני אשאר איתך למרות הכל טלי,אני אהיה שם בשבילך,בסוף המר,אני אקל עלייך,אל תדאגי,יש ליעוד עדיין תקווה שאת תחיי עוד,שימצאו לזה פיתרון...אל תדאגי",אמרתי והקול הרגיל שהיה לי,הפך לקול חלוש,חלוש מכאב,חלוש מדיכאון.
טלי,עמדה על קצות אצבעותיה,ונישקה אותי,כמו שרק היא יודעת.
משם,כבר זרמנו לכל השאר,משם גם,ידעתי שזאת הפגישה האחרונה שלנו.
כי בוקר אחרי זה,היא מתה,לאחר ליל האהבה.
הנה אני פה,כותב מכתב מטופש,באמצע רגשות חזקים כל כך וסוחפים כמו גלי חשמל שמתעופפים להם בחוטי הנחושת הדקיקים.
התחלתי לומר לאוויר,"טלי...הנה אני מגיע,רק עוד קצת,אני תכף מגיע לדלת שתוביל אותי אלייךחכי עוד קצת בסבלנות,אני עדיין צריך לאזור אומץ,הוא יבוא בקרוב אני מבטיח...אל תדאגי טלי...הסכין שפה,כבר מחכה,להינעץ בעורי,אני אתמודד עם כל כאב,כי כל כאב נראה לי חלש,לעומת הכאב שעברתי בשנתיים האחרונות,בלעדייך...."
