הייתי שם.

אני הייתי שם. גדלתי שם,

במחנה ההוא, עם הקוקו והסרפן, כינרת ומשגב-עם

"שם", זה צד אחד של העם, שמבוזה היום ונקרא סמול.

אבל אז..."הסמול הזה" היה וואחד ביג, כשמסביב רק חול וחול.

שממה וביצות לרוב, חומה ומגדל, פרעות וקרבות, רק הקיום במשורה.

ה"התקוה" שבדיוק נולדה במוחו של נפתלי הרץ, עוד שכנה במגירה.

המלריה קטלה אז יותר מהפדאיון. גם הבריטים הוסיפו שמן למדורה

הפלמ"ח נהיה לצבא. החיים בצנע. העבודה יזומה. והבית... מעברה.

הייתי שם. עם חולצת החקי של "אתא" הכובע ההוא, והמכנסיים.

סמול ביבי סמול, אבל היה "ביג טיים"

עמלנו, גם חרשנו, (לא רק במחרשה ולא רק בספרים)

חרשנו בעיקר ברגליים... מרחבים, שדות, מכתשים והרים.

מעטים היו ההרים שלא העפלנו, נחלים שלא צלחנו, אבנים שלא הפכנו.

חלוצים היינו, בלי מרכאות ובלי תקציבים. כך בנינו, יישבנו, נלחמנו, ניצחנו

הכרנו כל מערה, (לא רק קברי צדיקים), כל מאהל בדואי, כל גמל ועז

חצינו קצות ארץ, עם מפה ומימיה ביד, עוד הרבה לפני עידן הוואיז.

היינו בני כל הצבעים. גם השחור והלבן. אהבנו את אברהם, ואת ישמעאל.

היינו בטוחים שאהבה מנצחת תמיד, שהשוויון מגיע לכל פועל.

שהדת זו רק אמונה, לא מקצוע. לומדים ועובדים כולם, גם המאמינים.

שהעושר של המדינה, שייך להמונים.

שהצבא הוא העם. כולם כולם, גם באוויר, גם בים.

והנכה הוא שלם. לא חצי בנאדם.

גם האומלל, היתום, האלמנה והמסכן.

יחיו בכבוד, כשאר האדם, יקבלו גם כן.

אפילו הוא חילוני, לגמרי לא דתי, רחמנא-ליצנן, גם לא יהודי.

לא תומך מפלגתי, ולא איש ימני, לא בהכרח ספרדי

לא מקורב לפלג הייחודי.

רק אוהב ישראל, לא צריך יותר בשביל כיבוד הדדי.

הנטל הוא רק על מי שיכול,

כל אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל, בהתאם לצרכיו, הכל.

השלום, שהיה כבר ממש מעבר לפינה.

ונותרו אז רק כמה דברים קטנים לסגור עד סוף השנה...

הושלך לפח, כי כיום חשוב להינצל מהכלא, ו...fuck the מדינה....

ידענו שחייבים להתפשר, יש איבה. הצד השני כלום לא נותן,

וגם אצלנו, כאן, ישנם שלא מוותרים על שתי גדות לירדן.

ואז פרצה המלחמה, ועוד אחת... ועוד... ונלחמנו בכל המלחמות.

מתוך שינה, אני כבר מבדיל בין פגז טנקים לזה של מרגמות.

שרתנו בכל החזיתות, בכל המערכות, גם בבקעה וגם ברמה

חווינו הכל, נחרטו בנו מאורעות השכול, נשרטנו עמוק מרגעי האימה,

אח"כ רדפנו בארץ המרדפים, נאחזנו הארץ המאחזים,

גם נארזנו בתכריכים, בארץ הארזים.

ככל שהתפתחנו, התעצמנו, כך רבתה המלחמה. שכלנו גם אח גם אחות.

נפצענו לא אחת, נשחקנו, נקברנו, אבל ידענו - אין מלחמות שמחות.

רק מוות וצער, צלקות עמוקות, אלונקות, שברים והרבה דם

תמיד ידענו להתלכד, להתעלות, כעם אחד, נגד כל העולם.

והדגל שב והורם.

כי זו הברירה ואין אחרת.

כתף אחת, חזית אחת, לא נותקה השרשרת .

שקענו בבוץ הלבנוני, בפעם הראשונה, והשנייה.

אח"כ באו האינתיפאדות, בזו אחר זו, ועוד היד נטויה.

לכל קריאה, לכל מטלה. לכל משימה נרתמנו

מה עוד תרצי מכורה. ונתנו.

ובמקום שאין אנשים, היינו איש. שם אנחנו.

כל שצריך ארץ אהובה, נתנו ולא נחנו

גיבסנו עצמות, איחינו רקמות, אין מפקפק, איש אינו שואל.

העמסנו על גב, גם פצועים, גם גופות, חזרה לקבר ישראל.

כבשר תותחים היינו, נענינו לכל קריאה, התייצבנו בכל פינה

תמיד עם שיר בלב, נעליים בלויות ולילות ארוכים בלי שינה..

צריך לקרוא את: " אלה דברי ישראל", כדי להאמין.

כי פעם, זה היה אחרת. לא היה סמול, בוגד, עוכר, גם לא ימין.

היתה אהבה.

היתה אחוה.

גם כשהחרס התרסק, החומה נפלה, והמגדל בער, והאופק עוכר

שרתה האהבה בכל. חזקה האמונה, "הרעות" הושר בפי כל כשיר מוכר.

"השומר הצעיר", "מחנות העולים"... הורה מדורה, הבא נגילה,

"בני עקיבא", היו בתוכנו, לא מחוץ לגדר, חס וחלילה.

הנתינה חצתה גבולות הגיון.

ההקרבה את תקרת הדמיון.

עד שאתה באת ביבי. באת והחרבת.

את ארמון החול, שטפו מים עכורים, שחורים שאתה הזרמת.

נחצו החיים פתאום, עם קו שחור עבות.

ונוצרו עולמות חדשים, מופרדים

בין זה ששווה יותר, להוא, שווה פחות.