סתם נערה - אידיליה או מציאות?

אידיליה או מציאות

החלטנו להיפגש בשש בערב, הרגשתי שהיא קיבלה זאת בהסתייגות מה. חיכיתי לשעה שש בכיליון עיניים. התקלחתי, והתבשמתי בבושם  "ארמיס", שתמיד שמרתי לאירועים מיוחדים. לבשתי את בגדי היפים ביותר. רציתי להיראות כמה שיותר יפה.

הגעתי לקרבת ביתה, הבחנתי בה, היא נשענה על מעקה המרפסת . היא גרה בקומה השלישית, ובעיניה סרקה את כל מעלה הרחוב . ידעתי שהיא מחפשת אותי.

משהבחינה בי, ניתקה עצמה מהמעקה, ונכנסה לתוך הבית פנימה. קראתי לה, והיא חזרה.

"אני כבר יורדת" – אמרה. חיכיתי.  הדקות נדמו בעיני כמו נצח. נדמה היה כאילו היא לא רוצה לרדת.

ואז זה קרה.  עמדתי נפעם,  כשראיתי אותה מתקרבת אלי. היא היתה יפה בצורה יוצאת דופן.

"אלוהים, היא נהדרת" – אמרתי לעצמי.

אחזתי בידה, הנה חלומותיי התגשמו חשבתי בלבי. 

לפתע חיבקתי אותה , ואימצתי אותה אל ליבי. טיילנו לאורך השדרה יד ביד.

אהבתי אותה. באלוהים אהבתי אותה.

"אתה יודע " – אמרה לפתע. לא הקשבתי , הייתי שקוע  בחלומותיי.

"כשאתחתן  אני רוצה להתחתן בתולה!" – אמרה ולא פירשה.

כשירדתי לסוף דעתה התמימה, אחזה בי חלחלה. הבטתי בה. היא היתה יפה מתמיד.

"את צודקת" – גמגמתי.

שתקנו שנינו,  והמשכנו לטייל חבוקים. הייתי מאוהב בה.

"אני צריכה לחזור" – אמרה . ליוויתי אותה לביתה, כשכל הדרך חזרה היינו חבוקים.

"אני אחזור בעוד שבוע , התחכי לי?" – שאלתי.

"כן" , אמרה והפעם בהחלטיות.

"להתראות " – אמרתי , ופניתי לכיוון ביתי.

התחלתי לרוץ ולפזם להנאתי . הייתי מאושר. ההייתה זו אידיליה או מציאות?

ההמשך יבוא..