נותר רק זִכְרוֹנֵךְ

נותר רק זִכְרוֹנֵךְ  / יהושע רוזנברג

מתהלך בגפי בשדרה, לרוח סתיו

מביט בזוגות המטיילים

ונזכר – שנינו פוסעים יחדיו,

יד ביד, ילד וילדה

קשורים בכבלי רעות.

יושב לבדי בפינת הגן הציבורי

על ספסל עץ ירוק, שדהה,

נזכר – איך כאן, על הספסל, לראשונה

על שכמך יד רועדת, יד מהססת הנחתי,

ואת, נערתי, את ראשך על כתפי השענת,

ובשתיקה, הייתה אהבתנו בוערת כתמוז.

יושב יחיד בשולחן השמחים,

שומע קול מצהלות חתנים מחופתם

ונזכר בכחול עיניך, כלתי,

מלטפות את פני ברוך

מושכות אותי בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה.

שמחנו זה בזה

כִּשְׂמֹחַ יציריו בגן עדן מקדם,

והיו לנו גילה, דיצה וחדווה

אהבה ואחווה ושלום ורעות. 

יושב בָּדָד בביתנו, בסלון הריק,

ונזכר - שנינו, רעייתי, יושבים לשולחן טן-דו

לומדים, מכינים את שיעורינו בשניים,

מטפחים את דירתנו יחדיו

מגדלים את ילדינו בצוותא,

והייתה שכינה בינינו וברכת ה' במעשי ידינו. 

עזבת -

וְהַהֵיכָל נָמוֹג כְּהִנְדֹּף עָשָׁן. 

נדדה שכינה ממשכננו

וְכֹל שהיה גָז חִישׁ, נִדַּף וְאֵינֶנּוּ

נפוץ כְּקַשׁ עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר.

נותר רק זִכְרוֹנֵךְ.

זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם 

לאור הזכרונות אלך.