שכבתי על הדשא ובחנתי את הענפים הדקים והשבריריים של העץ מעלי. העלים שלו החלו להצהיב, וחלקם כבר נשרו מזמן. חשבתי לעצמי שהעלים זה כמו החוויות שלי בחיים... בהתחלה ירוקות ומלבלבות, לאט לאט דועכות ומצהיבות ובסוף פשוט נשברות, נעלמות. בעודי תוהה ובוהה בעלים המקומטים, שמעתי רעש קטן שהגיח מאחורי.
הרמתי את ראשי והסתכלתי סביב. לא היה שם אף אחד. הייתי בטוחה שסתם דמיינתי את הרעש, והנחתי בחזרה את ראשי על הדשא הנעים. יד אחת על הבטן, יד אחרת מקופלת מתחת לראש, משמשת ככרית. השמיים התכולים הדהימו אותי כל כך. כל העננים הלבנים והרכים האלה, כל כך רציתי לגעת בהם, לחוש אותם, לשבת עליהם. אבל מעל הכל- רציתי להשקיף על כל העולם מלמעלה. עיניין אותי איך אנחנו נראים מלמעלה. חבורה של בני אדם שהורסים את עצמם, אחד את השני ואת העולם. חבורה של אנשים שקיבלו חכמה, גוף, רגשות, אוצרות טבע, ובמקום לנצל את הכל לחיוב- הם פשוט מקלקלים את הכל, הופכים את הדברים היפים לדברים שליליים. בא לי להיות ענן.
תוך כדי המחשבות הרבות, עיני החלו להסגר להן. לא רציתי להירדם על הדשא, אבל הרוח הנעימה והשמיים והעץ הרדימו אותי. נשמותיי נעשו איטיות וחשתי שלווה פנימית בכל איבר ואיבר בגופי. הגוף שלי פשוט נשאב לקרקע, ואני ריחפתי. היה לי קצת מוזר לראות את עצמי מחוץ לגוף, אבל בדיוק לפני שנכנסתי לפאניקה, שמעתי קול.
היה זה מלאך. הוא לא היה לבן עם כנפיים, אלא כסוף, עם גלימה מעוטרת באבנים יקרות. החיוך שלו הרגיע אותי. "לא ידעתי שמלאכים צבועים בצבע כסף..." אמרתי לו. הוא חייך אלי. "לא ציפית שאני אהיה עם כנפיים לבנות מלאות בנוצות כאלה, נכון?"
הוא נגע בי ולפתע התחלתי לעלות לכיוון השמיים. לא שאלתי אותו לאן אנחנו הולכים, כי הרגשתי בטוחה איתו, סמכתי עליו שלא יפגע בי. העפתי מבט למטה וראיתי את עצמי שוכבת על הדשא הירוק, מתחת לעץ. נראיתי כל כך רגועה, והזדעזעתי שככה השיער שלי באמת נראה מרחוק.
ככל שעלינו גבוה יותר, כך הרגשתי טוב יותר. העננים הלבנים והחלומיים האלה, לפתע היו ממש פה. רכים כאלה, שאפשר לאכול כמו סבא סוכר. העברתי את אצבעותיי בין העננים והמלאך נעצר. "קחי חתיכה, אל תתביישי". חייכתי בביישנות. "קדימה, פשוט קחי לעצמך חתיכה קטנה ותטעמי... משהו לא מהעולם הזה!". הושטתי את היד אל הענן הלבן שניצב לפני, וסגרתי עליו את אצבעותיי. הוא באמת רך כזה, קצת צמיגי. חתכתי חתיכה קטנה והכנסתי אותה לפה. טעם מתוק ומדהים השתלט על פי ולאט לאט על גופי. לא טעם של סוכר רגיל, טעם שונה. "זה עוד יימאס עליך..." חייך המלאך.
"מה זאת אומרת... יימאס עלי?" שאלתי בחשש מסוים.
"לא חשבת שאני מדריך סיורים בשמיים... נכון? את חלק מאיתנו עכשיו".
הבטתי על פניו הכסופות. השמש הבריקה אותן לגמרי. עיניו כהות וחסרות אישונים, וחיוכו שליו כמו תמיד. הטעם המתוק נעשה מוזר בתוך הפה שלי, והסתכלתי למטה. שכבת העננים הלבנה והעבה נראתה לפתע מאיימת כל כך, חוסמת ולוכדת אותי בתוך השמיים.
"אני רוצה לחזור למטה" אמרתי בנחישות, כבר לא היה לי מה להפסיד.
"בתנאי אחד" אמר המלאך.
"איזה תנאי?" שאלתי.
ואז הוא הורה לי לבוא איתו לאיזשהי נקודת תצפית. נעצרנו על ענן עגול כמו סלע והתיישבנו עליו.
"הנה, תראי, תסתכלי על העולם".
ברגע שהסתכלתי למטה, ראיתי את כדור הארץ שלנו, עגול וכחול ומסתובב. "קחי את זה" אמר המלאך והושיט לי צינור שקוף.
קירבתי את הצינור לעין וכיוונתי אותו לנקודה אקראית על הכדור. בהתחלה נפלתי על סין. ראיתי מלמעלה את כל סין, את החומה הארוכה, וכמה סינים עצובים. אחר כך שיניתי כיוון והגעתי ללונדון. הכל נראה לי אפור כל כך, גשום, רשמי. המשכתי לשנות כיוונים עד שהגעתי לארץ ישראל. בחנתי את האנשים ואת התנהוגתם. ראיתי מכות, ראיתי ניצול, ראיתי פקקים ארוכים בת"א ונהגים צופרים כמו משוגעים. התעצבתי לראות את ישראל שלנו מוצגת בצורה כל כך שלילית.
"ועכשיו תקחי את זה" אמר המלאך והושיט לי צינור לבן.
קירבתי את הצינור לעין ולפתע ראיתי דברים טובים.
חיוכים, אנושיות, מצוות, נופים, חיבוקים, ים, אושר.
החזרתי לו את הצינור והסתכלתי עליו. הוא הבין שאני רוצה לחזור למטה, אבל הפעם עם גישה קצת אחרת. הבנתי הרבה דברים בזמן הביקור הקצר שלי בשמיים.
הכל תלוי דרך איזה צינור מסתכלים על העולם.
