סיפורים

חיים אחרים

 
אנשים מבוגרים וזקנים לא מפסיקים לדבר על "החיים של פעם". חלקם מדברים בזילזול על הנוער של היום, חלקם האחר בוהה בנקודה מסויימת בקיר עם עיניים דומעות, ואומר שפעם החיים היו אחרים.
 
בזמן האחרון התעמקתי בנושא.
שמעתי אנשים מדברים על שנים עברו, האזנתי לסיפורים ישנים באוזן קשבת, וגם אני הסתכלתי על הקיר, עם עיניים דומעות, ותהיתי למה אני פה עכשיו, ולא שם, אז.
 
אני רוצה את השנים שנעלמו.
אני רוצה לחיות את החיים כפי שהם, לקנות סוכר וקמח ושמן, ולא להזמין פיצות בלחיצת כפתור דרך הממיר הדיגטלי.
 
אני רוצה לטייל בטבע, להנות מהמתנה שהבורא העניק לנו, ולא לזחול בקושי באיזשהו מסלול עלוב תוך כדי טיול שנתי, ולשמוע את חבריי לשכבה בוכים כמה שחם ומגעיל. מה שהכי גרוע- הוא שלעיתים אני אחת מהם.
 
אני רוצה להכיר אנשים שבאמת אכפת להם מרגשות, ממוסר, מערכים. אנשים שבנויים על בסיס של אהבה, כבוד הדדי, אכפתיות...לא כמו היום, שיש כל כך הרבה אנשים שנכנעים לחולשות של הגוף ונותנים להן להשתלט על הכל.
 
אני רוצה למצוא בחור שלא ינסה להכניס אותי למיטה תוך פגישה וחצי, ושלא יבהה לי בחזה כשאני מנסה לפתח איתו שיחת נפש.
 
אני רוצה להעריך את הדברים הקטנים והטובים שבחיים, לעבוד קשה בשביל להשיג כל דבר, ולא לקבל את הכל על מגש של כסף.
 
אני רוצה לחיות בעולם עם אנשים אמיתיים, בעלי לב רחב, אנשים שיודעים להשתלט על הצרכים שלהם, כאלה שלא איבדו את הקשר שלהם לאדמה, לשמיים, לבורא עולם.
 
וכשאני שרה לעצמי שירים של שלמה ארצי באוטובוס, החברים צוחקים. "אפילו אבא שלי הפסיק לשמוע אותו....".
 
וכשאני הולכת לרקוד ריקודי עם, טוב, בעצם, את זה אני בכלל לא מספרת לחברים, אני לא רוצה לדעת מה תהיה התגובה...
 
וכשאני אומרת שאין לי כוח לצאת הערב, ושאני מעדיפה באמת ובתמים להיפגש באיזשהו סלון ולדבר ככה בכיף, ההורים שלי מעקמים את האף בחצי חיוך ומציעים לי ללכת החוצה ו"לעשות חיים".
 
אולי יש לי נפש של זקנה, אולי אני זו שחריגה בתוך חברה של בני נוער שמרבים לשתות, לעשן, לבלות ברחובות, לזלזל בחוקים ולעשות מה שבראש שלהם, כי זו זכותם.
 
אולי אני זו ששונה, אולי אני זו שחושבת שאפשר גם אחרת.
 
אז אני משתלבת בתוך כולם, מנסה למצוא לי את האנשים הטובים ביותר שאפשר למצוא, וחיה חיים די ממוצעים של נערה ממוצעת בעולם החדש.
 
לא תמיד טוב לי.
 
מה בסך הכל רציתי,
חיים אחרים?
 
 

תגובות