כל יום באותה שעה
סיגל כליל
כמו בכל יום באותה שעה בימים האחרונים, שמענו אותה מגיעה. תיפוף העקבים הדקים על רצפת הפרקט הדהד בחדרים וכולם הניחו את כלי הכתיבה שלהם, הרימו את ראשם וחיכו. קודם הגיע משב הריח, הריח הכול כך מוכר. ריח בלתי מוגדר, מין ערבוב של סקס, דשא, ועור יקר. לאחר כמה שניות של ציפייה, הגיע גם רעש נפנוף החצאית היקרה שלה מבד השיפון. החצאית בצבע קרם שכולם הכירו ולא הפסיקו לדבר עליה כבר שלושה ימים רצופים.
היא הגיעה לשולחן שלה, הניחה את תיק העור היקר על השולחן ונאנחה. כולם בלעו את רוקם. היא הניחה את מפתח המכונית היקרה במאפרת הזכוכית, ולקחה מעטפה מעל השולחן. אף אחד לא העיז לזוז, לכולם היה מרוח חיוך אווילי על הפרצוף ומבט זחוח בעיניים. בעזרת ציפורן ארוכה בוהקת ואדומה של האצבע המורה ביד ימין, היא פתחה את המעטפה.
שוב אנחה, הפעם החזה שלה, שהיה חנוט במחשוף שקוף עלה וירד. הדבר הרטיט את שדיה השופעים מצד לצד. מסביב לא נצפתה שום תנועה מיותרת.
עיניה היו שקועות בנייר. היא הרימה את עיניה לעברנו. הרעשים הקודמים חזרו לחדר, שיחות טלפון, הקלדות, שיחות חולין, הדפסות. השגרה חזרה לכמה דקות. היא שוב הורידה את עיניה לנייר הפעם ללא אנחה.
לאחר כמה דקות, ולאחר שכולם הסדירו את נשימתם, היא הסיטה את שערה החלק לאחור עם גב כף היד, והתיישבה. היא הרימה רגל על רגל, וחצאית השיפון התרוממה לרגע. שוב שקט. הרגל העליונה שלה זזה כל הזמן, קדימה ואחורה. היא הוסיפה זמזום קטן של מנגינה לא מזוהה. הדריכות של כולם עלתה שלב.
היה נידמה כי היא שקועה בעולמה, וכולם מסביב ניסו גם כן להיות חלק מאותו עולם, ולו רק לעוד כמה שעות עד מחר באותה שעה. היא פתחה את התיק היקר שעל הכיסא, והוציאה חפיסת מסטיקים עגולים, צבעוניים, חלקים ונוצצים. היא בחרה אחד אדום. בשתי אצבעות ארוכות עדויות טבעות זהב יקרות, הכניסה את המסטיק עמוק לפה. אפשר היה שוב לשמוע את כולם בולעים רוק.
היא החלה לועסת. כל שריר בלסת שלה נע מימין לשמאל. לפתע, היא כווצה את שפתיה האדומות, הבשרניות והמבריקות מליפגלוס אדום בוהק. היא לקחה אוויר לריאות, החזה שלה שוב הרעיד ו...פיצוץ של בלון קטן הדהד בחדר. כולם חזרו מיד לעמדות שלהם, תקתוקים של מכונות כתיבה נשמעו, שיחות טלפון שבו להדהד בחדר, דיבורים על הא ודא.
הלעיסה נמשכה וכך נמתח הזמן. השעון על הקיר הראה את השעה אחת. שעת ארוחת הצהריים. אף אחד לא זז. היא פתחה מגרה והוציאה עיפרון צהוב מחודד, ובעזרת צידו הלא מחודד, הקישה על מחוגי הטלפון. בסיום השיחה שוב הזיזה את שערה לאחור וביד השנייה הדליקה את המחשב שעל השולחן. היא החלה לסובב את הכיסא המשרדי הנייד מצד לצד תוך כדי זמזום המנגינה המוכרת. אצבעותיה האדומות, הארוכות והבוהקות, טופפו על השולחן תוך כדי השמעת קליקים קצביים. פעם ביד אחת ופעם בשנייה. היא שוב פתחה את התיק. הפעם הוציאה מראה יקרה, ועיפרון עיניים. השקט שרר בכל המשרד. היא עשתה עצמה כלא מבחינה בנו, והרימה את עיניה למראה. היא משחה עין אחת ואחר כך את השנייה. ואז סגרה את המראה בקליק. כולם קפצו מהרעש וחזרו לעבודתם.
לאחר מכן הוציאה את הבושם, וכפי שעשתה בכל יום באותה שעה, החלה להתיז מסביב לצווארה, בקימורי השדיים, ועל פרקי ידיה. בסיום התהליך, הכניסה אצבע למחשוף השקוף ופיזרה את הבושם בחריץ. הצמידים שלה הרעישו קלות בשקט שמסביב. היא החזירה את הבושם לתיק וסגרה את הרוכסן. שוב הרימה רגל על רגל, והציצה בשעון. שוב אנחה. עוד שעה וזה נגמר, כמו בכל יום באותה שעה.
בשעה חמש, היא לקחה את התיק, הביטה פנימה לוודא שלא שכחה כלום, החזירה את המעטפה למקומה, את העיפרון למגרה ולחצה עם קצה הציפורן על כפתור הכיבוי של המחשב. היא שמה את התיק על כתפה, לקחה את מפתחות המכונית מהמאפרה, הכניסה שתי אצבעות לפה והוציאה בקצות האצבעות את המסטיק. היא הניחה אותו במאפרה במקום המפתחות. והחלה לתופף לכוון הדלת בנפנוף שער וחצאית.
בשעה חמש וחמש דקות הבוס פתח את הדלת וביקש ממני להיכנס אליו לדקה. "זה היה היום האחרון של הבהמה הבלונדינית הזאת במשרד הזה!. מחר חפש מזכירה זמנית חדשה, רצוי אחת שיודעת לקרוא, להדפיס ולהפעיל מחשב. ואם אפשר שלא תהיה בלונדינית שמעת?"
©כל הזכויות שמורות סיגל כליל אוקטובר 2006
