דמעות של הקלה

חיבקת אותי, וכבר שנתיים שלא הרגשתי את הזרועות שלך סביבי. הראש שלי פגש את החזה שלך, הריח שלך הציף אותי כמו סם ישן, כמו בעיטה נוסטלגית לרגע יפה.

החיבוק שלך הוא כזה שאין כמוהו. לאף אחד. בשום מקום. אין שום דבר שהופך אותך לשלי כמו החיבוק הזה, כמו הדרך שבה אתה אומר את שמי.

אתה חייכת אליי עם עיניים צוחקות, והצמדת אותי אלייך חזק כל כך שעקבות הבושם שלך נאחזו בצעיף שלי ונשארו שם. לקחתי את הריח שלך איתי למרות שאתה נשארת רחוק ממני.

בכלל לא ידעתי כמה התגעגעתי. כמה דפוק זה לשבת עכשיו בבית ולדעת שאתה בדרך לאנשהו, ושאם לא העבודה המטופשת הזו, יכולתי ליהנות מהקרבה שלך עוד קצת.

חיבקת אותי כמה רגעים, כיסית אותי שניות בודדות בחום שלך, אבל זה מרגיש כאילו חפרת החוצה את כל הדברים שסגרתי מתחת למנעול ובריח לפני כל הזמן הזה. כבר לא יודעת אם להגיד שזה טוב או להגיד שזה רע, אני יכולה רק להגיד לך שברגע שנגעת בי, עלו בי דמעות של הקלה.