שמחת עניים

יתדות יהבי נשתרשו

עד פדחתם הבורקת,

השכילה בינתי הסוררת,

ונמזגה בתמהיל אמונה

כי את אשר ביקשה נפשי

נענתה באשכר מילותייך.

השחר המשונץ

זה שנטרזן לו באלול

נהם את שאגת האנחה,

באפרכסת יראותיי.

ארכובתי הקהה, מתחדדת,

כיפתה האליפטית קדה ראשה.

איירת בי

תחושתו של אושר עני,

מחוסר פנים, לבוש סחבות.

חזקו הגיגיך מכל

ומשכו בי חיוך מזוכך וצהיר

צחור ונהיר

השחר הזה.

גיצי הברות מילעילים

שרכשת לי אמש,

חמסו ייעודה של חמה בחיי.

וזו, מאוכלת קנאה,

בברנש שרכס את חיקי

בסריג הגאים ענוגים

עשוי צמר שליו.

.

האושר ביקר במבצרי הנישא,

הסלים בחוקי תאוותיך,

נחצב ממכתש אבחנותייך

המשכרות אותי לגילופין

היום,

התבשמתי כלוט

עד