הַהֲלִיכָה אֶל הַנֶּצַח

שביל החצץ השמיע קול מדכא מתחת לנעליהם הכבדות

הבלתי שרוכות של ההולכים השפופים.

הזכות לחופש, העבר, התקווה לעתיד, הזהות האישית

כח הסבל , צלם האנוש וכח הרצון - כל זאת  עמד להסתיים

בקצהו של שביל החצץ, שם, יקיץ הקץ לדרך הייסורים שהתמשכה.

מכל פינה וזווית ומכל חלון צר, צפו בהם עיניים כהות , בוהות ללא

הבעה , והפנים - הַפָּנִים הָיוּ גוּלְגָלוֹת עֲטוּפוֹת עוֹר אָדָם , אפשר

מעולם אחר, ובמוחם המכווץ רק מחשבה אחת , זהו תורם ללכת.

העבר, אולי אתמול , הסתיים במועקה כבדה בלתי נתפסת במוחם

האנושי, לרגע נשכח הכל , הסבל  והכאב , הרעב וחוסר האונים, והרצון

לחיות תפס את מקומם - אולי , עוד יום ? -

לעיתים צפו ועלו, כמו ממעמקים, תווי פנים של ילד, ילדה, אשה, גבר

או אם ואחות , אך מיד הכל התערפל ונמוג בים הקדרות האפורה

של ההווה המר , אשר היה אפוף בערפילי שחר מפוייחים שטבלו בטל

החיים , רק לאותם צילי אדם , נבצר מדעת באם יזכו לראות את

ערבו של אותו יום , שזרח ובא.

מאחורי גבו של אחרון ההולכים , הוגפה דלת הברזל הכבדה

וקול הבריח נשמע למרחוק , לא עבר זמן מועט וקול זעקות שבר

איומות פילחו את דממת המוות ששלטה באזור, ועוד צללית אונים

שבורה אך אנושית , הפכה להיות גל של עצמות דומם…

ושוב בלעה עננת מוות אפורה , כל רחש, כל ציוץ, כל ניד, והחזירה

למקום את השקט המאיים.

והלילה ירד, על מנת לִטּוֹל שוב כמה נשמות מסכנות מתוך חורבות

האדם, אשר רבצו על דרגשי העץ.

דלת הברזל בסוף השביל כבר לא תיפתח עבורם.

וזריחת החמה האירה גם חלק זה של העולם , ומרחוק שוב נשמע

הרחש המרטיט שאינו פוסק , רחש אבני החצץ מתחת לנעליים

הכבדות של ההולכים.  והעולם שתק. רחוק היה מלהתבונן

רחוק מלחוש את אשר קרה , אותו עולם שנעור באיחור, נעור, ונדם.

אך אנו נחוש , נזכיר ונזכור, הַאֱנוֹשׁ באשר הוא אָדָם.

נכתב לזכר יום השואה הבינלאומי.

נסים  פרנקו.