קויה

קויה

מחיאות הכפיים לא פוסקות, השחקנים חוזרים לבמה, יאיר רובין "קויה", השחקן הראשי, משלב ידיים עם כולם ומרים מבט, חיוך מאולץ, רעמת תלתלים לבנה ענקית על ראש עייף, המבט האדיש לא השתנה, לרגע נדמה שהכיר אותי, הקהל ב"צוותא" קם על רגליו, מחיאות הכפיים מתגברות.

קר כאן על הגבעה וגם כפפות הצמר שקיבלת מהבית לא עוזרות לאצבעות הקפואות,

אני מסתכל מזרחה לכיוון הבית, פס אור אדום מהסס מזכיר לי שהמשמרת עומדת להסתיים

מסובב את הראש לכיוון המחנה.

חיילים משכימי קום יוצאים מהאוהלים מתמתחים ומדדים לכיוון עוקב המים, מכונית מותנעת פולטת ענני עשן מפריעה את הדממה.

על יד אחד האוהלים עומד חייל עטוף טלית ומתפלל, הצבע הלבן בולט בין  צבעי האפור.

מחנוכיית הפגזים עוד בוערת להבה קטנה,

ושוב מתגנבת המחשבה, עד מתי?

אז מה יש לי היום?,

בבוקר, הופעה שתתקיים באחד המחנות שבאזור. "קויה" ביקש להגיע בזמן למשאית.

בצהריים ישיבה עם צבי ינאי העורך, עם "קויה" ושאר הכותבים בעיתון "דפי גושן"

אני חייב לסיים את כתיבת השיר: "מתי נשתחרר".

בערב לכתוב מכתב למשפחה של "נגרין" ושלא אשכח את בקשתו להדגיש את אהבתו וגעגועיו לילדים ולאשה.

"רמי, להביא לך קפה?" צעקה נשמעת מהמחנה המתעורר,

"כן קויה, שניים סוכר"

האולם מתרוקן, אני מחזיק בהתרגשות את העלון "דפי גושן" שמצאתי במרתף הבית, הפתעה לקויה, האם  יכיר אותי?, כבר אין לי בלורית על הראש, עברו 43 שנים.

כן, גם אני השתניתי.

האם הוא יהיה קשוח, כמו פעם?

האם להזכיר לו כמה התחננתי שייתן לי יותר תפקידים?

האם לדבר אתו על התחרות? "מי יהיה הכוכב הראשי"?

ואני נזכר..... צוות ההווי הוקם בסיום מלחמת יום כפורים, ביחד הכנו את התוכנית, ביחד כתבנו מערכונים ושירים ואחד מהצוות הלחין. הופענו בערבים לפני הכוחות שסיימו להילחם וחיכו לשחרור, השחרור שהתעכב למעלה משלשה חודשים.

העיתון "דפי גושן" שערך צבי ינאי ז"ל שרת את כל ה"אגד תחזוקה" ואנחנו היינו בין הכותבים.

אני רואה אותו יורד במדרגות הבמה, לאט, לאט, צעד צעד. התלתלים מכסים את הראש והמבט למטה.

דומה לאברהם שהוא גילם בהצגה "תולעים", תקיף, עקשן, קשוח ועייף.

צעד לפני שנתקל בי הוא מרים את הראש.

המבטים נפגשים,

דקת שתיקה,

העיניים מצטמצמות בעניין.

"רמי הלוי?"

הזרועות נפתחות, החיבוק גורם לשבועון ליפול.

אני מזדרז להרים, מגיש לו ואומר: "בשבילך".

"קויה" מדפדף לאט, לאט. קורא בעיון, לסיום מקפל בסבלנות מרים מבט שמסתיר התרגשות ואומר בתקיפות:

"בוא ל "דרינק"

"כן המפקד", אני עונה והולך אחריו כאילו לא עברו 43 שנים. 

רמי הלוי 1.2.17