40 שנה עם ישראל מפגין סלידה מהשירה
הנכתבת. 40 שנה.
רק לועגים, לא קונים את הספרים. כששיר של משורר נחשב מובלט למשל בטלוויזיה, מקשיבים
בעיון, ולא אוהבים. שירים של כוכב חדש מפורסמים בדף הראשון של יינט, מליון קוראים,
2 תגובות.
המודל ב 40 שנה האחררונות הוא של
חבורות ספרותיות. סביב כתב עת. למשל. למשל כתב העת "הו",
בהנהגת דורי מנור. כתב עת שבלט בזירה
הספרותית זמן רב. משוררת מובלטת כמו סיון בסקין. מתקבלת בחבורה המקיפה את
"הו", ובממסד, כסטאר ענק. אלפי מעריצים המפרגנים לה שהיא משהו גדול.
ולמרות זאת, למרות החשיפה העצומה, לציבור הרחב, לאורך זמן רב, מאוד. סיון לא קנתה
לה שום אחיזה בלב הקוראים. בלב העם. במדינת ישראל יש 8 מיליון איש.לסיון יש אלפי
מעריצים.
אבל אם יש לה אלפי מעריצים, והעם לא
סובל אותה, אז חייבים להסיק, שהעם התנתק מהשירה. אין לו ענין בשום משורר בשום שיר.
לא נכון! העם רוצה שירה, רוצה משוררים, רוצה שירים אטרקטיבים. והשירים של סיון,
גרועים, הם לא אטרקטיבים. וככה גם שאר המשוררים, שהובלטו, ובאו מהחבורות הספרותיות
ב 40 שנה האחרונות. מהקליקות.
אז מה הסיבה לפער שהצגתי? לפער בין אלפי
המעריצים, לסלידה עמוקה של 8 מיליון איש. מה שלמדנו מהבחירות הארהה"ב זה על
מדגמים מייצגים ומשתנים בלתי תלויים.
ואלפי המעריצים הם בכלל לא מדגם מייצג. הם מתשנים רנדומים תלויים בצורה קיצונית. הם
כמעט בפועל בן אדם אחד. הם לא משקרים. הם פשוט מוטרפים על פואטיקה מסוימת בתת
מודע. פואטיקה שאין לה שום סיכוי לייצר שיר, שיחדור ללב הקורא, ללב של ה 8 מיליון.
שיר. מתוך הו 12 , 2016, סיון בסקין
לֹא אָב, לֹא בַּעַל, לֹא חָבֵר, לֹא מְאַהֵב.
בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה אֵין דָּבָר זוּלַת כְּאֵב,
וּבְמֶרְחַק חָמֵשׁ דַקּוֹת מִכָּאן
אַתָּה יָשֵׁן, אוֹ מְנַגֵּן, אוֹ מְרוֹקָן.
וְגַם אֲנִי אֵינֶנִּי רַעְיָה, כִּמְעַט לֹא אֵם,
כִּמְעַט לֹא בַּת וְלֹא אָחוֹת, וּפִי טוֹעֵם
אֶת הַמָּרָק אֲשֶׁר נוֹעָד לַאֲכִילָה לְלֹא
חֶבְרָה.
לֹא אֶתְקַשֵּׁר לְאַף אֶחָד. אֶכְתֹּב, אוּלַי
אֶקְרָא
וְאֶעֱשֶׂה קְצָת תַּרְגִּילֵי דִקְדּוּק
בְּאִיטַלְקִית.
בִּתִּי אֵצֶל הַסָּבִים, הַתִּינוֹק יָשֵׁן.
שַׂקִּית
עִם חִתּוּלִים תַּמְתִּין עַד שֶׁאַחְלִיט לָצֵאת.
אַתָּה לֹא כָּאן. הַדַּף לָבָן, קוֹרֵץ וּמְרַצֵּד
שיר לא אטרקטיבי, אנמיה.
באופן כללי, מה שהדגמתי נכון לכל החבורות של ה 40 שנה האחרונות. כאילו
יש פואטיקות מתחרות. וגם כל מיני סוגים עכשויים: שירה דתית, שירה חברתית, שירה
מזרחית, שירה מגדרית, שירה הומו לסבית, ועוד. למעשה מדובר במגוון פואטי דל. כולם
כותבים את את אותו שיר, או ליתר דיוק את אותם 4 שירים, שלא כל כך שונים, באמת זה
מזה. הקוראים מוזמנים להכנס לאתר השירים
הבינלאומי , פואטרי נקודה קום. שירים באנגלית. כל אחד יכול לפרסם כל שיר. איזה
מגוון פואטי, ומפעם לפעם שיר נפלא.
From
Wordsworth : Preface to Lyrical Ballads
-------------------------------------------------------------
conferring honour upon themselves and their
art, in proportion as they separate themselves from the sympathies of men, and
indulge in arbitrary and capricious habits of expression, in order to furnish
food for fickle tastes, and fickle appetites, of their own creation.
מדובר באנשים שמחפשים את הכבוד. זה כבוד להיות
משורר?
המודל של חבורות ספרותיות, בכלל לא היה המודל השולט לאורך ההיסטוריה. הומר,
שייקספיר, וורדסוורת'. שימו לב שעכשיו יש משהו חדש. האינטרנט.
סיכום. 40 שנה השירה גרועה, והעם לועג. אין שום סיכוי לשינוי, אלא
אם כן יהיה שינוי.
