המיתולוגיה הבולגרית - אברמיקו ואשתו בוקה

הרב אברמיקו היה כאמור נשוי לבוקה, שאותה מצא בעיר פלובדיב לפני שעלה ארצה וההיא איכשהוא מצאה חן בעיניו, כי חדרה וחפרה עד שנכנסה לו לקוראסון, וגם הייתה בת עשירים כי אביה היה סוחר גדול של בהמות. ובמרוצת השנים היא הולידה לו שלושה ילדים: שאוליקו, יעקוביקו ומזליקה. וההוא מיסכיניקו, היה סובל מנחת לשונה, יען כי כמו פולניה מוורשה הייתה, שהייתה קוראת לו כל הזמן שיבוא ויעזור לה ויביא לה כוס מים ויביא לה כוס קפה ויביא לה סנדוויץ ועוד מעט הייתה מבקשת ממנו שיאכיל אותה בכפית. וביקשה גם שילך לשפוך את הפח וילך לשטוף את הכלים וכל הזמן שמע "אברמיקו" "אברמיקו" והיה שותק ואוכל את עצמו כמו עכבר שעושה חור בגבינה. ולמה עשתה את זה? כי אמא שלה זכרונה לברכה נתנה לה עצה, שעל מנת שיהיה לה בעל טוב היא צריכה למרר לו את החיים כל החיים, לסחוט אותו כמו חנדרז'ו, ואז יהיה לידה כמו פודל עם לשון בחוץ או לפחות כמו קוקר ספניול או משרת או סריס.

והילדים שיהיו בריאים היו משתוללים והופכים לבובת קפיץ כל אימת שאברמיקו היה בבית כי רצו שירים אותם כתפיים ויחבק אותם וינשק אותם ולכן פיתחו מה שנקרא תשומת לב שלילית, אך כל אימת שבוקה הייתה בבית הרי שהם היו דוממים וממתינים ביראה למוצא פיה.

רק במשמעת ובחפירות הצטיינה, אך לא בקולינריה, כי הייתה רגילה, כבת תפנוקים, שכולם ימלאו אחר מוצא פיה ויבשלו לה ויעשו לה, אבל כשנצטרכה לחיות חיים עצמאיים בתנאי צנע, לא הצליחה בכך והאשימה את אברמיקו. לדוגמה הייתה שורפת את החמין שהיה אמנם דליקטס כמו נפת צופים, אבל בעצם היה כמו טינופת צופים, והייתה מאשימה את אברמיקו ואומרת: "למה לא אמרת לי לשים מים נוספים על הסיר של החמין"

ומה כי אדבר לזות שפתיים על הבוקה הזו שהיה לה גם בוקה דיל ג'ורא ולא בוקה דיל אורו.

והימים היו ימי חורף והרבי שלנו צעד מהבית כנסת שלו בשדרות ירושלים עד לשכונת סחנת דרוויש עייף ויגע והוא רטוב כמו כלב נהרות שבמים של פלורידה וראה את שלושת ילדיו משחקים בנעימים ובשקט מופתי וההיא בוקה ראתה אותו ככה ואמרה לו "נגב מיד את הרגליים, אתה לא באוטובוס קו 42 ושים מהר את המעיל בייבוש" ומיד אחרי ששם את המעיל בייבוש אמרה לו בקול תפנוקים:

"אני הולכת לישון, תעיר אותי בעוד שעה וחצי"

ההיא נכנסה לחדר שינה של ההורים שנקרא "הלשכה" כיוון שלשם הייתה קוראת לו לא פעם ולא פעמיים כדי שיספק את צרכיה וההוא נותר בסלון הזעיר עם שלושת הילדים וניסה לקרוא קצת משנה, אבל בדיוק שאוליקו נתן כאפה למזליקה ומזליקה משכה לו באוזן ויעקוביקו נחלץ להגן על אחיו הקטן וצחק צחוק מטורף ומשך לה בשערות והרב אברמיקו המסכיניקו לחש בקול: "סילנסיו!" "סילנסיו! בר מינן זה צחוק שיסתיים בבכי"

וההם לא שעו לפניותיו והמשיכו לצווח ולשחק ממשחקיהם האלימים ולקפוץ על הספה כאילו הייתה טרמפולינה והם חסידי ברסלב וההוא תפס את שאוליקו ולקח אותו לחדר של הילדים כדי שירגע, אבל אז יעקוביקו ומזליקה נכנסו לחדר וחילצו את שאוליקו על מנת להמשיך בתעלוליהם. ואברמיקו לא רצה לעשות הפרדת כוחות כי קר מאוד היה בחוץ והם היו הופכים לארטיק טנא נוגה ולכן הילדים המשיכו להשתולל וקפצו ורקדו הבה נגילה וההוא גברא ניסה לשחק עם מזליקה דמקה וסידר הכלים יפה יפה אבל אז בא שאוליקו וקפץ על הלוח דמקה כאילו הוא מתאגרף סומו  לקול צחוקם של השאר. ואברמיקו הרים את קולו "שיהיה פה שקט"

ואז נשמע נהמה עמומה מכיוון החדר של הלשכה ועוד נהמה אחת וקול אימים: "מי זה פה מפריע לישון?"

ודמותה של בוקה נראתה בפתח ומזליקה ושאוליקו ויעקוביקו נהיו כמו נציב מלח של אשת לוט שקפאה בדרך מסדום ושתקו ונעשו פתאום ילד טוב ירושלים והרב אברמיקו נסתכל בה והיא בו והתיישבה על הכורסה וביקשה כוס קפה והוא מיהר לעשות כרצונה והיא אמרה: "ילדים, עכשיו כולם לחדר" ואכן עשו כדבריה ואמרה לאברמיקו:

"אתה, כדאי שלא תדבר, כי אני יתעצבן, יא חדל אישים שכמותך, גורסוס, עשיתי לך טובה שהתחתנתי איתך, אתה לא גבר, אתה לא ראוי להיות אבא, מצדי לך עכשיו לאבא ואמא שלך בבולגריה"

ובאותו רגע אברמיקו רצה להיות מרחום, כלומר למות במקום, מפני שנתבעס מהיחס של בוקה ושהשתן עלה לה לראש עלה לו הנרבוזו לראש, למה אם הוא היה הולך לישון היא הייתה מקימה אותו כדי שיראה אם החצאית עולה עליה או כדי שיביא לה כוס קפה או שינעל את הדלת הראשית כי מלא עבריינים בסחנת דרוויש. ורצה לקבור עצמו במקום, או ליתר דיוק בבית הקברות של חולון ושאף אחד לא יפריע לו לקום, אפילו בתחיית המתים, מפני שחס וחלילה הוא עלול לפגוש את בוקה שתעשה אותו חנדרז'ו.

והנה בבוקר בבוקר כשהשמש ככה עשתה את הצעד הראשון בשמיים והילדים התעוררו כמו גוזלים וביקשו ארוחת בוקר קמה בוקה, פקחה את האוז'וס שלה ולידה כמובן ראתה את אברמיקו ואמרה לו: "קום אברמיקו, תכין ארוחת בוקר לילדים לפני שתלך לבית כנסת" והוא לא קם, ואמרה: "קום אברמיקו, פזגאדו, קום, למה גם ככה אתה לא עושה כלום כל השבוע ואני צריכה להיות עם הילדים ואתה בעבודה"

ולא קם. וניערה אותו שוב ושוב ושוב, וככה עברו כמה דקות ואחרי חמש כאלה אמרה בלחש שהלך ונתגבר: "אוי אוי, ואי די מי,  אברמיקו מת אברמיקו מת"

ויצאו לה דמעות כמו תנין של נחל הירקון וירבוע של נחל אלכסנדר ושפמנון של נחל באר שבע ודג בורי של הים התיכון ודג דניס של סבחת ברדאוויל ואמרה:

"אוי אלוקים, אוי דייו סנטו, למה לקחת לי את אברמיקו מי קירידו, מי ינקה, ומי יכין לי קפה, מי אמור, אוי אוי, כמה הצקתי אותו, כמה דיברתי עליו לא טוב, גם בפנים וגם אצל השכנות וגם אצל האחיות שלי, וכמה שתק וכמה הבליג, היה כמו כותל מערבי, כמו קבר רחל, כמו רבי שמעון בר יוחאי, כמו רבי מאיר בעל הנס, אוי מה יהיה, מי יעשה בבית דברים חשובים, דייו סנטו, שאוליקו ויעקוביקו ומזליקה יתומים, בר מינן, ומי יביא משכורת הבייתה? ומי ירכב על טוסטוס לעודד את מכבי יפו, איי איי דייו מיו, קה סו אלמה איסטי אין גן עדן, אמן"

וככה המשיכה לחפור אולי חצי שעה עד שפתאום אברמיקו השתעל שיעול ממושך כזה כמו דוב גריזלי במערות  ופקח עיניים ונסתכל בה ככה לראות למה היא בוכה, המיסכניקה ורק ראתה שהוא חי והאוז'וס שלו תפוחות מיד נתעוררה מהמונולוג שלה ואמרה לו:

"איידה, למה אתה מחכה, לונסו, גימאיו, לך תכין ארוחת בוקר לילדים, חלב, לחם, ריבה, ממרח שוקולטה, תתחיל לעשות, עצלן כזה, קדימסיס, שוכב לי פה במיטה, חושב שאתה אוכל פנסיה משוגע, בוראצ'ון, מה חשבת? שתשחק לי על המצפון?"