שביל החלב

חברים עם החיים הופכים להיות מן סוג של פיקציה שאתה נוגע בה/ לוחץ עליה, רק כאשר אתה צריך משהו, דבר מה, שכזה, שרוצה להפיג את תחושת הבדידות החגה סביבך חלילה . בהתחלה עוד יש לך, רבים מהם. כמו זבל. לאחר מכן הזבל עובר לפח האשפה ואתה נשאר עם מי שהיה שמה שעזר לך, לכאורה, לפנות אותו. אחרי שעישנתם סיגריה, אתה וכל ההם, הגיע הזמן שבכלל תלמד ללכת בדרכים לבד. כמובן, שאתה מלווה ומלו-ווה אותם והם אותך. הכל יופי טופי, כל הזמן. אך אז, השביל מתפצל. המרחקים מתחילים לחצוץ בינך ובניהם, ואתה הולך בשביל, אתה רואה אותם חוצצים אותך, אך כל אחד ולאן שהפנייה שלו לוקחת אותו. לפעמים אתה בפנייה הקרובה יותר, ולפעמים אתה בפנייה המקבילה ביותר, ולפעמים הפניות של שניכם נפגשות . לאחר זמן מסוים של הליכה בן הפניות אתה מגלה שאתה כבר הולך שנים לבד. אתה הולך בשמי הלילה; הכוכבים, הינשופים והסלעים הופכים להיות חבריך הטובים מכל. אתה לא דברת כבר בפרק נרחב של הדרך עם איש, על קשייך בן הסלעים. לא סיפרת לאיש כמה היה לך קשה לעלות במעלה החול הטובעני. מידי פעם ראית אנשים/ נשים שצועדים במקביל לשביל שלך. צעדתם יחדיו, הרגשתם החברים הכי קרובים שאתם יכולים להרגיש למשך הצעדה, למרות שבהסתכלותכם קדימה ראיתם, שהשבילים שלכם מתפצלים, גם הם, וששניכם תמשיכו למקום אחר. זה בסדר, אתם כבר התרגלתם לצעוד ליד שבילים של אנשים אחרים. יש שבילים שהאנשים רצים בהם, יש שבילים שהאנשים נמים בהם, יש שבילים שהאנשים הולכים בהם בכלל לאחור, יש שבילים שאנשים התחילו ללכת בהם יחדיו, יש שבילים עם בעלי חיים, יש שבילים שמובילים לנהר, ויש את השביל שלי, שאיתו אני הולך רק עם הכוכבים. אני יודע, הכוכבים תמיד יהיו שמה, הם לא יעזבו, הם יישארו. הם אולי רחוקים מיליונים של שנות אור, ורוב הסיכויים שהם בכלל כבר לא נמצאים שמה והם התפוצצו. אך אורם, אורם הלבן, עדיין חג מעלי, גם האפלה המתלמדת והקשה שאופפת את שביל חיי, הכוכבים שמה, בשביל החלב .     

;העייפות לא מביאה לי מנוחה;