סיגל מאיצה בי שלא נאחר, שלא נחכה דקות ארוכות בתור, בסלקציה הזו שאני אישית כל כך מעדיפה לוותר עליה ולשבת בבית עם הספר שהתחלתי בצהריים, או לפחות בבר השכונתי לאיזה משקה מאולץ לומר שעשיתי והייתי, ולברוח הביתה, למיטה הנוחה, שתמיד מקבלת אותי בברכה, ולא עושה לי ביקורת בכניסה..-"זו המסיבה של השנה"," ואני חייבת פשוט מוכרחה לראות את גדי הזה, נו הגבוה החתיך, את זוכרת?", -היא קוטעת את הרהוריי-לא אני לא זוכרת, אני עונה לה באי חשק מופגן לראות את החתיך הזה שלה, או כל חתיך אחר לצורך העניין.. מבט אחרון במראה, מכווצת בכפות ידיים את השיער המקורזל שלי, טריק שלמדתי מאמא שלי, איך לעבוד על השיער עשר שעות שיראה כאילו כך נולדתי..מבט בצדודית, ושוב כמו כל יציאה מאז שאני זוכרת את עצמי אני שוב מקללת את הגבר שהמציא את העקבים, וגם מברכת אותו על כך, שהציל בחורות קטנטנות כמוני שבקושי מגרדות את המטר וחצי, בעוד שתיים וחצי סנטימטרים שיקרבו אותן לשאר העולם..שתיים עשרה בלילה,לפי הערכתנו התור יהיה דל במקום מסוג זה, מסתבר שכל הכוסיות מהפריפריה ועד פיתוח חושבות אותו דבר, ואנחנו מוצאות את עצמנו נשרכות בתור ארוך , ממתינות מאחורי עשרות אנשים, רובן בחורות, שכל אחת מהן מסתבר, היא איזו קרובה רחוקה של דודה של אמא של הסלקטור, והן לא מפסיקות לצרוח את השם שלו כאילו לפחות הוא מחזיק איזה מיליון דולר בכיס... אני כבר מוכנה לסגור את הלילה באיזה כוס יין צלול, שיגרום לי להאפיל את המחשבות הבלתי פוסקות שלי בראש מאז יום היווצרותי, ואני מוותרת על הפנטזיה הזו כשאני קולטת את המבט של סיגל, בהיר ומלא מרץ של משחרת לטרף. העיניים שלה מחייכות אליי, רומזות לי שהלילה רק התחיל, זורקת לי איזה משפט ואני שומעת ולא מקשיבה, ממשיכה בהרהורים הנצחיים שלי, וחושבת שאני צריכה להפסיק להיות כזו אנוכית...שומעת אותה כמו באיזה שיר ברדיו גלגל"צ בשעה חמש, מהנהנת וחושבת על זה שיש לי לפחות שעתיים נוכחות להפגין פה והביתה. "50 שקלים" קוטעת את מחשבותיי איזו בחורה צבועת שיער, ואני מתנערת מהמחשבות ומוציאה במכניות את השטר, ונכנסת בנשימה רווחת בכניסה האפלה שנראית כאילו לא צחצחו לה את השטיח כבר איזה חודשיים, לשעתיים של הרגל. סיגל מדביקה אותי בהתרגשות שלה כשהיא מבחינה בגדי הזה שלה, הגבוה החתיך. אני שולחת אותה אליו במשפטי ביטחון וקריצה, כשכל מה שבא לי זה לברוח, כי אני כבר יודעת שהיא לא תחזור לבד ואני כן. אני כבר שומעת אותה שעה מעכשיו מטיפה לי שאני חייבת, אבל פשוט חייבת לתת סיכוי לאנשים שמנסים להתקרב אליי, ואותי מסבירה לה בעייפות מעושה, שאני פשוט לא רוצה, כל אחד, אלא רק מיוחד, היא תצחק שוב ותאמר לי ממרומי הפער של השניים עשר שנים שבינינו(לטובתה..) שאין דבר כזה ומתי שהוא אני אכנע!...שחרחר ומחוייך קוטע את זרם המחשבות שלי, " מה את שותה"?- "יין לבן, יבש",אני משרבבת איזה מענה ומרימה את עיניי אל העלם ליד, אני רואה אותו כבר קופץ ומזמין לי את הכוס יין הבאה, ולא יודעת על מי לרחם יותר, עליו, שהוא הולך לבזבז את כספו על הכוס יין הזו בנסיון להביא אותי אליו למיטה באישון לילה, או עליי שאני יודעת למרות הכל שהנפש תכריע ואני אבלה את הלילה לבדי......
