חמור בן חמורותיים

חמור בן חמורותיים

אתה יושב בסטודיו שלך ומצייר. את יושבת ליד המכתבה שלך וכותבת. יש רגע שבו אתם רוצים לשתף מישהו. בין אם זה בהברקה שאתם מרוצים ממנה, ובין אם זה בלבטים המתעוררים במהלך היצירה.

אז זהו, שלא!

רק לחמור מראים חצי עבודה, והמתחיל במצווה אומרים לו גמור. אין זה עדיין זמן לשיתוף. סיימו את הדרפט הראשון, את הסקיצה הראשונית ורק אחר כך חפשו חוות דעת.

סטיבן קינג בספרו "על הכתיבה," נוגע בדיוק בנקודה זו. הוא קורא לכתיבה הראשונית כתיבה בדלת סגורה. אחריה הוא מגיש את עבודתו לטאביתה אשתו, ולעוד שמונה חברים, ומקבל משובים מכולם.

אל תמהרו לשתף זה מפריע לרצף היצירה הנובעת מתוככם.

"כשהדלת סגורה," כותב קינג, "אני פולט את התכנים מהראש היישר אל הדף, ועדיין נותר נינוח. מגלה שאני יכול לשמור על ההתלהבות הראשונית שלי, ובה בעת להותיר מאחור את הספק העצמי..."

אני קוראת לזה כתיבה בדלתיים סגורות. יצירה בדלתיים סגורות ולא משנה באיזה תחום.

ומה עושים כשהדלתיים פתוחות?