דמעות הפרח הלבן

הדמעות כבר לא רטובות

יושב על ספסל ללא כתובת

משולל דרכון אהבה

מחפש את אודיל

בצלצולי פעמון לא נענים

מבול, המסרב לרדת

גלים נושרים על חוף חיי

כמה נדוש

מביט מהגזוזטרה, לא רואה דבר

רוח יחפה מלטפת את פני

מתכרבל בחלומות כנגד הצינה

סערת הפרח הלבן מכה בי

פורח בלילה במדבר האדום

בלילה, רק בלילה

עת לא רואים את הדמעות

ואני,

מבקש להרוג את המכשף

להכות בדון חואן

לא שאלתי מדוע חדלו הציפורים לשיר

שמעתי ,אומרים, מחמת החום

אחרים, כי ניצודו למאכל

ורק  הקקטוס

הניד ראשו

ממתין לילה, עת הפרח הלבן

אין שעות חסד במדבר

האור מכה וחושף

ליבי השותת דם כאודם הערבות

מכסיקו,

 חוזרת אלי בדמעות שקופות

לא נבקעות

ובלילה, רק בלילה

כמו תפילה בגן הנטוש של אלוהים

יורדת שלוות שבת של פעם

והקקטוסים המכוערים,הקוצניים

בוערים בפרח הלילה הלבן

עכשיו הומלס של אהבה

הולך לעיירה נטושה

בשעות הקטנות של הלילה

שר בלוז לעצמו-

לבד.

*היום כבר לא

לא רואים את הדמעות

גם לאור יום

{בתודה למארי, שמש על ליבה

ולאודי-בדו שיח בו ידע סוד המאורר}