יצירות אחרונות
תרופה לליכלוך (2 תגובות)
ZR /שירים -13/10/2026 19:45
ללכת הכי רחוק (3 תגובות)
**לנה** /שירים -13/10/2026 19:17
וַלְדָנִית שֶׁל מִלִּים (1 תגובות)
אביה /שירים -13/10/2026 19:14
מנעי קולך מבכי (6 תגובות)
מרים /שירים -13/10/2026 16:17
סבא צאלח ( בהשראת שירה של גלי ) (4 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -13/10/2026 16:03
היא מפשיטה מילים (11 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -13/10/2026 09:19
סינדרום (2 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -13/10/2026 09:10
מבעד לחלוני הפתוח (6 תגובות)
דני זכריה /שירים -13/10/2026 07:14
האישה שמעולם לא הייתה - מיקרו סיפור.🌹🌹🌹 (13 תגובות)
שמואל כהן /סיפורים -13/10/2026 04:10
פוסטים
ביח"ר לסוכריות "פלוטוס" שכ' פלורנטין 1953 ביח"ר לסוכריות " פְּלוּטוּס " נסים פרנקו בפינת הרחוב רבי משה קוֹרְדוֹבֵירֹו, בו היה בית מגורי, ורחוב מִזְרָחִי-בֶּ'ת- לימים רחוב ע"ש יאיר שׁטרן , היה ממוקם מפעל ליצור סוכריות מסוגים שונים. מפעל זה , היה אחת התחנות האהובות על ילדי השכונה. המקום היה שקוע מעט משפת המדרכה , כך שאדן החלון התחתון היה בגובה המותן שלנו. כל החלונות היו מרושתים ברשת עבה , ולרוב פתוחים מפאת החום , לא היו אז מזגנים בכל מפעל. כמובן שהרשתות היו רק אתגר עבורנו , בנקל ובכל פעם גזרנו פרצות ברשת ושלחנו ידיים אל שולחן המתכת שהיה צמוד לחלון , בכדי "לסחוב" מעט מן העיסה החמה והמתוקה שעתידה הייתה להסתיים כסוכריות בתבנית . נכון שקיבלנו לעיתים כוויות בידיים , אך היה שווה. לא פעם חווינו מרדף של אחד העובדים או הבעלים , וגם "חטפנו" מכות של מקל באחורינו , והדבר נשאר בין המזיק לניזוק ותו לא. היה רק אדם אחד במפעל, ממנו פחדנו מאד, היה זה גבר כבן חמישים ניצול שואה ידענו זאת על פי המספר שעל ידו, פניו היו תמיד מאיימים ומבטו חמור נוהג היה לצעוק עלינו בקולו המאיים , וברגע שהחל לרוץ לכיוון היציאה כבר לא היינו שם. היו עובדות גם נשים ונערות במפעל זה , וביניהן הייתה אישה כבת ארבעים בערך, נוהגת הייתה להביט עלינו ממושכות... לבושה הייתה מעט ברישול, ופה ושם , היו מבצבצים חמודותיה חופנת הייתה בשתי ידיה סוכריות מכל המינים ומושיטה לנו , כשהיא מסמנת לנו להתקרב כדי לקבל ומאד אהבנו לגשת אליה. כולנו. כאשר אחד מאיתנו ניגש אליה לקחת עבור כולם הייתה מאמצת אותו אל שדיה בחיבוק איתן ונושקת לו בראשו מלוות בלטיפות ממושכות בכל פעם ילד אחר ניגש אליה לקבל סוכריות ואימוץ חם. את הסוכריות היינו מחלקים ומביאים הביתה כדי לתת אותם ב"בונבוניירה" צלוחית מהודרת מזכוכית שהייתה כמעט בכל בית מונחת במרכז השולחן. כמעט כל ההורים באותה תקופה נהגו לחנך על פי השיטה היחידה שידעו והיא" חוסך שבטו - שנא בנו ", ואף אנוכי " נהניתי " משיטה זו כאשר אמי החליטה לספר אודות מעלליי לאבי, אם כי לא בכל המקרים , רק החמורים שבהם המכות כאבו מאד, אך היו הן צליפות אב שחרד לחינוך בנו , וזה הובן מצידי. סוכריות לא היו חסרות לנו באותם ימים של ילדות בשכונת פלורנטין המיוחדת ובמחשבה שנייה , דבר לא היה חסר לנו בחיינו הפשוטים והנפלאים. הגיל: 8-10 שנת 1953 תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |