הגודל כן קובע...

הגודל כן קובע...

לעזאזל, אני שונאת פרידות. מה גם שהיה לנו טוב כל כך יחד. אני הכרתי אותו והוא אותי, אף פעם לא רבנו, והכול הלך כל כך חלק שקשה היה לי להאמין שהרגע הזה יגיע. אבל הוא הגיע.

כך בהדרגה. בהתחלה בגמגומים, ייסורי גסיסה מה שנקרא. זה התחיל בוויז' המטופש הזה שהתחיל להיקטע אחרי חמש דקות של נסיעה,  המשיך בכיבוי אוטומטי כשבא  לו, עד שזהו. נגמר.  ארבע שנים טובות ומאושרות.

גם כן ידידים יש לי. כמו עומר הזה מחדר הכושר, שבא אלי הביתה לנחם אותי, אלא שהוא רק עצבן כשאראה לי בגאווה את השטות הזאת שיש לו על היד.

"את לא מאמינה!" זרחו פניו מאושר, "זה עושה הכול, את חייבת לקנות כזה," אמר לי והפנים שלו כבר אל הגדז'ט הבא.

"זה לא סתם טלפון נייד, זה מחשב, נגן מוסיקה, מד דופק..." המשיך עומר והמשיך, ואני כבר לא זוכרת מה עוד מנה שם, יכול להיות שסיפר לי שהדבר המופלא הזה מכין גם שקשוקה ואופה עוגות.

לך תסביר למישהו שהייתי מאוהבת בו עד מעל לראש.

באייפון 4 שלי.

יעיל, אמין, בגודל האופטימלי. לא קטן מדי, לא גדול מדי. ככה בדיוק כמו שצריך. אז עכשיו אני תקועה עם איזה ג'יינט מגושם שלא נכנס לי לכיס של הג'ינס, לא לתיק קטן, ואני צריכה למתוח את האצבעות כדי לכתוב איזו מילה מסכנה בווטסאפ.

כן, יש אנשים שסובלים בעולם הזה.

פלאפון נתן, פלאפון לקח, יהי שם מקו...