מלצ'ט, שדה בוקר, ואומבריה (מסע באין זמן 4, סיפור בהמשכים)

מלצ'ט, שדה בוקר, ואומבריה (מסע באין-זמן 4, סיפור בהמשכים)

ברוגע סטואי היא עומדת מולנו. רוני יפה-המורה, מדריכה שלנו ליוגה. השלווה עוטפת את פניה המחויכות תדיר, ואני קוף אחרי בני אדם. מביאה את המזרון כמו המודליסטיות היוגיסטיות שאיתי, מביאה שמיכת יוגה, בוסטר, וקוביות (דומות לאלה שהכרתי היטב מגן הילדים כשהייתי בת 5).

מה עושים עם כל זה?

אל תשאלו אותי, תשאלו את רוני. אני רק נחל. זורמת אל התנועות. ונזכרת.

כן, כך בבת אחת, ללא כל הודעה מוקדמת - העבר צף ועולה בי, מזכיר לי נשכחות. איך זה קרה? איך שכחתי את רבקה מרחוב ריינס, שעל דלת ביתה התנוסס לו שלט: "יוגה".

זה הכול. מילה אחת. יוגה. מילה אחת מלווה באינספור זיכרונות.

היו אלה סבתא מרגלית, וסבא אהרון שלקחו אותי כל אחת ואחד בתורו- לאותו אולם במרתף של רבקה. כשהייתי ילדה חליתי באסטמה. סבא אהרון החליט שרק יוגה תעזור לי - יוגה כפי שעשה הוא עצמו מדי יום ביומו והוא העביר אלי תרגילים ומטלות שעלי לבצע. לימד אותי לסתום נחיר ימין, לשאוף עמוק אוויר אל הריאות, לסגור את הנחיריים השניים, להחזיק את האוויר בריאות, להוציא מנחיר שמאל. וחוזר חלילה. בדיוק אותו תרגיל שרוני יפה עשתה לנו באומבריה.

זוכרת את סבא במכנס אוורירי לבן שתפרה לו סבתא, מבצע תרגילים ממש כמו של רוני יפה – בדירתו שברחוב מלצ'ט על המזרון, ואז עמידת ראש לאיזו חצי שעה או יותר.

ופתאום-

אומבריה הקפיצה אותי שנים לאחור. לאולם אימונים אחר לגמרי. אל מקום אחר. שם, בתל אביב.

גם שם היו מזרונים (מזרנים אם תרצו, אני פחות אוהבת את התיקון הזה של האקדמיה ללשון), עליהם ביצענו תרגילים שונים. נהגנו להניח עיגול מפלסטיק שעליו השענו את הראש כדי לתרגל עמידת ראש. קשה להאמין כמה עמידות ראש עשיתי בילדותי, המון!

ובמה עוד נזכרתי? בריח החריף של סוכריית מנטה שקיבלנו בתחילת השיעור מהמורה רבקה, כדי לפתוח את דרכי הנשימה.

טוב, אז תפסתם אותי על חם. הרי, אמרתי שיוגה ואני לא "הולכים" יחד. צודקים: טעות! טועים! טעיתי ובגדול!   

איכשהו כל החוויה הזו נמחקה מזיכרוני, אך חזרה באותם ימים בקסטל ג'ורג'יו הרוגעת. סבא מרחוב מלצ'ט, רבקה מרחוב ריינס, בן גוריון משדה בוקר עם עמידת הראש המפורסמת שלו.

אמנם עמידת ראש לא הצלחתי לעשות הפעם בניגוד לתקופת היוגה של ילדותי, אך את יתר התרגילים הכרתי הכר היטב. כל כך מוזר.   

כמה מוזר שאתם, גם אני, חשבנו לרגע כי מדובר בטרנד חדש. אז לא! לחלוטין לא. כך ריחפה לו דמותו של סבא אהרון לאורך כל השהייה שלי בטיול היוגה הזה באומברייה. על סבא שלי אני רוצה לספר לכם מחר, וגם על מה שהיוגה עשתה לי.