וְאֵינֶךְ כִּי לָקַח אוֹתָךְ אֱלֹהִים

וְאֵינֶךְ כִּי לָקַח אוֹתָךְ אֱלֹהִים / יהושע רוזנברג 

בראש השנה לשנים ולנטיעה,

מלך יושב על כסא דין

וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו,

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון,  

לָמָה קָרוֹב לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת,

סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה?

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ

ואנחנו לא ידענו כִּי בָא מוֹעֵד  

כי נגזרה הגזרה, נחתם הדין

וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ,

תמו שְׁנוֹתָיִךְ ותעקרי מחיי.

בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות,

באדר נולדת, נעמי, ובאדר נפטרת

לֹא כָהֲתָה עֵינך וְלֹא נָס לֵחך

אך לא מָלְאוּ יָמַיִךְ  

כסֶרַח בַּת אָשֵׁר היית,

צנועה, צדקת, כשרה ונאה במעשיך

חסידה עם בעלך ועם בניך,

דעתך מעורבת עם הבריות

ראויה שיאמר לך: 'תחיי את לעולם'.

צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים,

ועדיין – כמוה - שמורה את בגן עדן.

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי,   

שכל הנפשות עולות אצלו,

אספך אליו

שָׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה

וְהָרוּחַ שָׁבָה אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ

וַאֲנִי עָזוּב.