רגישות

רגישות

השבוע העלתה אתי ב"דרך המילים", נושא בבמת הדיון אודות: רגישות. אנשים כתבו דברים מדהימים שעוררו בי מחשבות רבות.

האם אנו אכן רגישים לזולת או רק לעצמנו? מהי רגישות מידתית ומהי רגישות יתר? ועוד ועוד.

ואז אירע סביבי מקרה שהוביל אותי למסקנה תמוהה למדי. ידיד שלנו התגרש זה עתה, כחלק ממכת הגירושין הפושטת סביבנו. לגרושתו יש ילד בוגר קרוב לגיל 18 כיום, שכבר חווה גירושין ולקח זאת בצורה קשה וטראומטית משהו. הידיד שלנו נכנס לתמונה משפחתית כשהילד הזה צורף "בילד-אין" אל חייו.

שנים לאחר מכן, התגרש אף הוא מאותה אישה ושני ילדיו הצעירים יחסית הזילו דמעות אינספור. הייתי חלק מהתהליך הזה וליוותי את הקשיים המרובים של המשפחה המקבלת מעמד חדש.

למרבה הפליאה האדם שהיה הכי פחות רגיש לקושי, היה דווקא אותו נער מתבגר שכבר חווה זאת. הוא הפגין חוסר רגישות תהומית, הגובלת באכזריות אפילו, כלפי אחיו הקטנים המתקשים להסתגל למעמדם החדש.

כך נקרה בדרכי מחקר המעיד כי מתקיימים יותר גירושין אצל בוגרים שחוו גירושי הוריהם. במקום לגלות רגישות יותר גדולה לתוצאות על ילדיהם, הם הולכים באותה דרך. דפוס התנהגות שחוזר על עצמו.

נסתרות דרכי האל ויותר מזה, דרכי האדם.

ואני תוהה, האם ככל שהאדם פגיע יותר, אולי "רגיש יתר"-הוא מביע פחות רגישות כלפי האחר? נטוע בכאביו שלו ואינו יכול לראות איש מולו. תהייה שכזו. מה דעתכם?