געגועים ללא אופק.

אני משתדל לקשור את מילים הנכונות.

משתדל, אבל זה מרגיש לוקה בחסר.

שורה אחר שורה,

נשכתי את השפתיים בחוזקה,

הגעגועים חזקים ממני,

הזיכרונות מכים בי.

ומה אם נתנשק ?

הלב שוב משתוקק,

שוב דופק,

שוב מתקתק.

רגע לפני שהלכת לך,

רציתי לחבק אותך.

לחבק חזק,

החיבוק הזה שאת כל כך מכירה,

כבר אמרתי שהוא מביע הכל,

יותר מזיכרון שלנו נושקים ללא שובע.

ואולי אני מתגעגע לרגעים קטנים של אושר,

לילות בהם פנים אל פנים בהינו ללא תחושת זמן,

מלטפת את הזיפים שאת כל כך אוהבת,

מביכה את הצד האוהב שבי,

זה שלעיתים עדין מגמגם מהתרגשות,

שעדין כותב לך למרות שאת כבר לא ממש איתי.

ואולי אני עדין מחכה לך,

כי הלב עושה הרבה בחירות..

אבל רק אחת מהן נועדה להישאר לנצח.

כי את ידעת איפה לגעת,

מה שבנות אחרות עדין מנסות.

ואולי אני כבר לא נפתח יותר,

כי אם אעשה כך,

זיכרונות כואבים יצופו שוב למעלה.

כי ההשלמה היא החלק הכי קשה.

כי אני עדין לא מוכן לוותר על הבחורה ההיא,

זאת שהצליחה לפתוח לי את הלב,

היחידה שגרמה לי להרגיש כל כך שלם איתה,

וחצי בן אדם בלעדיה.

ואולי הכתיבה שלי היא הדרך להתמודד,

כי אם לא אכתוב ארגיש שעוד רגע אתפוצץ,

כי אני כבר לא מסוגל לשמור בפנים,

מילים קטנות שהייתי רוצה ללחוש לך,

תפילות שאני מייחל והיית שומעת.

זה אבסורד..

גם בזמן שאני משרבט לי ברגעים אלה,

זיכרונות מציפים אותי מכל עבר,

שפתיים תמימות מעבירות בי צמרמורת,

עיניים כחולות מוליכות אותי שולל,

חיוך שובה גורם לי שוב להסמיק.

עצרתי לרגע..

שתי נשימות מחזירות אותי לקרקע..

המליחות במעלי הגרון דואגת להזכיר לי,

שאלה עדין רק זיכרונות,

זיכרונות שמעוררים בי שוב געגועים,

שמציפים אותי עד שכבר זה קשה מלנשוא.

העיניים שוב מבריקות,

עוד רגע והן בחוץ,

ואולי פה כבר אסיים..

כנראה שזה הסימן..

הדמעות סוגרות עוד מכתב שכנראה לא תקראי..