חי ובועט

חי ובועט/ צביה גולן

יש אנשים שבלכתם משאירים אותך כל כך אומלל, והמוות שלהם ממשיך לבעוט ולצרוח את קיומו בחיים שלך עוד המון שנים, אולי בעצם לתמיד.

אז המוות שלה בועט, ועוד איך הוא בועט, ולעיתים אני שוכב ער לילות שלמים, עד היום, ומשחזר בראש תמונות שלה, איך היא נראתה כשעוד הייתה בריאה, ופחד משתק אוחז בי כשאני לא מצליח לזכור, ואני קם אל האלבום, ושוב מעלעל בו, מחפש אישורים למה שאני זוכר, כמה שהיא הייתה יפה, וחוזר למיטה מפויס עם עצמי, אבל אז מנסה להיזכר בדברים שהיא אמרה, כל כך הרבה היא אמרה לי בשש עשרה שנים, אולי ידעה שזה עומד להיגמר טרם זמנו, וניסתה לדחוס כמה שיותר מילים בשנים המעטות האלה, וכך אני שוכב ער במיטה ונזכר איך דברה על קרן שמש ביום סגריר, ואיך אותה קרן שמש יקרה פי עשרת מונים מאותה קרן בדיוק, הזורחת בקיץ. אתה מבין, ילד שלי, אסור לאדם תמיד לחמוד את מה שאין לו ולזלזל במה שיש לו, ואני נבהל איך מכל הדברים החכמים שאמרה, דווקא זה נחרת כל כך חזק, דווקא זה שאותו אני לא מקיים, ואז, בשביל שאוכל להמשיך לנשום ולסבול את עצמי, אני מאמץ את המוח עוד, והנה באים להם הזיכרונות בשטף, פתאום מבול שלם של דברים, איך היא אמרה בהומור שהיא מעדיפה לצחוק עכשיו ולא להמתין עד שתהיה זה שצוחק אחרון, כי אולי עד אז כבר יעבור לה החשק לצחוק, כמו הנבואה שמגשימה את עצמה, באמת עבר לכולנו החשק לצחוק, ואני מנער את התאים האפורים במוח בשביל להיזכר דווקא בדברים מצחיקים  שאמרה, ואני נזכר מייד איך ספרה לי על פתגם באנגלית הטוען שמוחות גדולים חושבים דומה, אני, היא אמרה, הייתי מורידה את המילה האחרונה מהמשפט ההוא, ואני צוחק בקול כשאני נזכר איך לא הבנתי את כוונתה, וכמה חכמה והומור טמונים בהורדת המילה 'דומה' מהמשפט ההוא. אני זוכר גם איך היא אמרה לי פעם שאם מישהו ישלח אותי לכל הרוחות, זו תהיה פקודה בלתי חוקית בעליל, כיוון שאי אפשר ללכת בו זמנית לכל הרוחות, אלא רק לרוח אחת בלבד, ולכן לא אצטרך לבצע את הצו ההוא, וככה, כשאני מחייך סוף סוף, ומנסה לעצום עיניים ולהירדם חזרה, קופץ לו משפט נוסף לראש שלי, ושוב אני ער מבלי יכולת להירגע, כשאני נזכר איך אמרה לי פעם שלשני הרגעים הגדולים בחייו של אדם, אין הוא שותף לתגובת הסביבה, כי האדם אינו שמח בלידתו, אך גם אינו בוכה במיתתו.

היום, במחשבה לאחור, אני יכול רק לדפוק לעצמי את הראש בקיר על זה שהאמנתי שהיא תבריא. הפסיכולוגית שלי אומרת שלאדם יש מנגנונים כאלה, שהוא שולף אותם ברגע שהוא חייב, כלומר – להאמין שהיא תבריא זה היה סוג של פטנט כזה בשביל לשרוד את התקופה ההיא. אם לא הייתי ממהר כל כך לשלוף את המנגנון הטיפשי הזה, אולי הייתי יכול לצרוח להם באוזן, לרופאים הדפוקים שלה, שהיא לא תבריא אם הם לא יזיזו את התחת מהמקום וילמדו לטפל במחלה הארורה הזו. הייתי מטיח בהם בכוח שאלות, כמו בשביל מה למדתם שבע שנים אם אתם לא מצליחים לרפא אישה צעירה? אבל הייתי נער מטומטם, שרוצה להאמין שהעולם הזה טוב, שאין בו צרות, ושהאושר מונח לו ככה בחבילות, צריך רק לקחת.

היום, לא רק שאני יודע כבר שהאושר הוא הייצור הכי חמקמק בעולם, אלא שאני יודע שהוא יכול לבעוט בך כל כך חזק, עד שמי יודע אם אי פעם תקום על הרגליים.