הַתֹּף

הַתֹּף

בפינת השוק ליד הבאר

בין קְדֵרוֹת נְחוֹשֶת

וכמה צלחות סדוקות,

שכב על צדו

נפוח וכדורי

תֹּף.

איש יפה עמד שם

הביט בו בערגה,

באזני רוחו שמע את קולו

קורא לאנשי השבט

טם... טם... טם...

את זקנו הלבן שְׂבַע הימים

ביד רועדת ליטף

על ראשו נחה כיפה,

גדולה ויפה הייתה

ירוקה וחוטי תכלת

שזורים בה.

הרעד עדיין אחז בידיו

אבל התף הזה קרא לו,

אמנם עורו אינו מתוח

קמוט הוא כמו עור פניו –

אבל הוא ידע את הקול

העצור בתוך הגוף נפוח הזה,

ידע כי כאשר ימתח מיתריו

ובידים יציבות יכה על העור החום,

הוא ישוב וישמיע קולו

טם... טם... טם...

העצב חדר אל עיניו

ידע שהרעד ישאר בידיו

ואולי גם יגבר...

התנער באחת זקף קומתו,

התמקח על מחירו של התף

בזהירות מנה מעותיו,

הרי התף הזה הוא שלו

מקדמת דנא

רק חיכה לו שם

בפינת השוק ליד הבאר

ממנה בבוקרו של יום

לגם מים חיים

טם... טם... טם... טם...