כאב משומש

לינדה, היא,

היא אוהבת יותר מדי,

היא מחזרת בקנאות

אחרי שברי הזכרונות שלה,

מתרפקת,

על איזו סיגריה או

נוסטלגיה

בזמן שהוא

מתרפק על איזה

שש פוסטמות בצידי פלורנטין

הרי זה כל כך קל

היא כזאת שבר

הוא כזה כלי

רבגוניזם על משקל של חרמנות נעורים,

אוברייטינג של מילים.

לינדה היא,

כל כך מלאת כאבים שאין להם מזור,

אהבה שלא תחזור,

נאיביות, תום כזה שמשאיר אותה 

חמישה צעדים מאחור

עכשיו היא בוכה לי

"כמה אהבנו בחור מאחור"

זה למה היא הולכת (עם מבט) עקום.