המעגל
באותו בוקר, יעל חצתה את הלובי של בניין חברת "אוריון" בצעדים חדשים, שונים מאלה שנהגה לצעוד בהם מדי יום ביומו במשך עשר השנים האחרונות. בירכה בחיוך רחב את השוער אשר בהה בה מופתע.
נכנסה אל תוך אולם רחב ידיים, החצוי על ידי שתי שורות שולחנות כתיבה המופרדים ביניהם במחיצות זכוכית נמוכות. מיד הבינה שכולם עודכנו כבר על קידומה.
אסתר היהירה, זו שלא ראתה איש ממטר ובייחוד לא אותה, שיגרה אליה חיוך מאוזן לאוזן שעה שבירכה אותה בהשתפכות.
דן השמנמן, אשר נהג תמיד לענות לברכת הבוקר טוב שלה בנהמה צרודה מבלי להרים עיניו מן הניירת שלפניו, מיהר הפעם להתרומם ממושבו והושיט לה יד בצירוף לברכותיו.
אלעד, הצעיר המסוקס, בלונדיני כחול עיניים אשר החל לעבוד בחברה לפני שבועות מספר בתור מתלמד, העניק לה את אחד מחיוכיו השמורים עד כה לצעירות החתיכות של המשרד. נזכרה בחיוך חמצמץ שעד כה חלף על פניה כאילו הייתה שקופה. נו טוב, ממרום 45 שנותיי, איך יכולתי להתחרות בפרגיות הללו?
אך השיא הייתה אלינור, בעלת תפקיד בכיר משלה, אשר תמיד הפגינה כלפיה קרירות יהירה על מנת להציב ביניהן גבולות ברורים. פעמים רבות התלוננה בפני הבוס על יחסה של אלינור כלפיה. לתדהמתה, מצאה אותה ישובה במשרד שהיא עצמה אכלסה במשך השנים הארוכות בהן שמשה מזכירתו של אברהם שגיב הכל יכול, עד אתמול המנהל של שלושים העובדים של מחלקת הרכב.
"מהיום אני המזכירה שלך, על פי הוראתו של שגיב". קולה של אלינור הצטלצל הפעם חלש וכנוע.
יעל התחייכה בתוך-תוכה: הזקן לא שכח את הבטחותיו. העניקה לאלינור מחוות יד קצרצרה וצעדה אל תוך המשרד אשר השתייך עוד אתמול לאברהם שגיב. צנחה מחויכת אל תוך כורסתו של הבוס לשעבר.
הכורסה הזו! היא מעולם לא הצליחה לחוש את מגעו המלטף של הריפוד הקטיפתי, תמיד חצצו ביניהם ירכיו העבות של שגיב. העבירה באיטיות את מבטה סביב. התמונה הענקית של נוף הרים ניצבה כעת מול עיניה ולא בגבה, כפי שקרה כאשר נתבקשה להתיישב מאחורי שולחן זה.
עצמה עיניה והרהרה בשנים שחלפו מאז דרכה לראשונה בחדר זה. נטושה על ידי בן זוג אשר התאייד לאחר שבישרה לו על הריונה, הגיעה לכאן כשלילדתה מלאו שלושה חודשים בלבד. עד מהרה נתן לה מר שגיב להבין מה מצופה ממנה מלבד ליחסים של בוס – מזכירה. עייפה מלחפש עבודה בתקופה של פיטורי עובדים ונוכח האיום להישאר עם תינוקת ברחוב במידה ולא תוכל להמשיך לשלם את השכירות, נכנעה ל"חיזוריו" של אותו אדם גוץ וכרסתן המבוגר ממנה ביותר משני עשורים.
לא תופסת איך יכולתי לסבול אותו כל הזמן הזה! נפלטה אנחה מעומק ליבה. אך לפחות עמד בדיבורו, גייס את השפעתו בהנהלה על מנת למנות אותי ליורשת שלו.
פקחה עיניים והתיישרה במושבה. חיוך עקמומי האיר את פניה. נגמר יעל, כעת תתחילי לחיות!
לחצה בפעם הראשונה על הכפתור המסוים של הטלפון ומיד הופיעה בפתח המזכירה החדשה שלה.
"תודיעי לאלעד שאני צריכה אותו," ציוותה.
הצעיר פתח את הדלת ונעמד בפתח. יעל סקרה בדקדקנות, מהראש ועד לכפות הרגליים, את גופו הבנוי לתלפיות.
"שב!" ציוותה בקול סמכותי וטפחה בידה על הכיסא שהצמידה לכורסה שלה.
הבחור ציית שעה שניסה להסתיר את מבוכתו, ברכיו שפשפו כמעט את אלה שלה.
יעל העבירה באיטיות את מבטיה על תווי פניו העדינים, על האף המושלם, על עיניו הכחולות הגדולות, על הפה.... לא הצליחה להחניק נהמה.
"אתה אוהב את עבודתך?"
"כן".
"יש לך שאיפות להתקדם כאן?
"בוודאי".
הושיטה יד והניחה אותה על ירכו של הצעיר. נעצה בו מבט בעל חיוך שעד כה לא תרגלה כמותו, וחזרה על המילים אשר שמעה במשרד הזה לפני עשור מפיו של שגיב:
"התנהג יפה ואני מבטיחה לך שתגיע רחוק....".
