בעד הקצאת כל המשאבים הדרושים בכדי להאריך חייו של אדם כל עוד הוא מעוניין בכך כל עוד הביע הסכמה

אני נגד כל עינוי מיותר לנשמה שמשוועת מנוחת עולם

אני בעד זה שנשמתו תישאר באפו של אדם כל עוד יש אינטראקציה עם הסביבה או סיכויואפילו קלוש שיחזור להכרה באם מדובר באדם צעיר

 

הרבה פרמטרים מעורבים

ובמסגרת עבודתי נתקלת במצבים קשים ובהחלטות קשות שרובם נלקחות ע"י שארי בשר או קרובי משפחה של אלה שנמצאים על הסף... באם לאשפז במוסדות גריאטריים או לתמוך בהם במסגרת הבית

 

באם האדם אינו נושם באופן עצמאי ואינו בהכרה וימיו קרובים וספורים לדעתי ההארכה הזו היא יותר למען קרובי המשפחה בן הזוג והילדים כדי שיהיה להם זמן להתארגן נפשית לפרידה

 

ובעצם... מי מחליט שהגיע הזמן לנתק מהמכשירים ?הרופאים ? על סמך מה ? העלות לקופת המדינה בלהחזיק מיטת אישפוז ? ובשכר לצוות מטפל ?

להחזיק מטופל לצורכי מחקר וניסיון להאריך את הזמן המשוער לפטירה ?

 

שאלות אתיות קשות שאני מניחה שלא בידנו הפתרונים

אבל שאלת דיון מעניינת ומרתקת לדון בה

 

אני אישית בעד תרומת אברים להצלת חיים

נגד שימוש באמצעים טכנולוגיים ומלאכותיים כל עוד הם גורמים לסבל המטופל וכל עוד הם נגד רצונו של המטופל. לדעתי לתת לטבע לעשות את שלו משלב מסויים וקריטי

 

 

מאחלת בריאות ואריכות ימים לכל הקוראים

ובטח ובטח גם איכות חיים מיטבית

 

שלכם באהבה,

מרינה

שזאת נקודה חשובה מאד אני רוצה להרחיב קצת את היריעה האם את חחושבת שמשפחה שמלווה חולה ורואה אותו בהדרדרותו ורואה אותו בסבלו ובעובדה שהוא בעצם לא מתפקד אלא המכונה שהוא מחובר אליה היא זו שמאריכה את חייו?

מי מוכן להחליט על ניתוק מהמכשירים?

האם לא יותר קל לתת לאדם להחליט איך הוא רוצה לסיים את חייו

כאשר הוא עדיין בהכרה?

אלה שאלות קשות שאין עליהן תשובה אחת

אמנם שמענו על מקרים של אנשים אשר חזרו להכרה לאחר תקופה של חוסר הכרה ואני שואלת את עצמי האם כן כדאי לתת "תקופת המתנה"

אבל אני מכירה משפחה שכבר שלוש שנים מחכים לילדה שתחזור

מה עם סבל האחים האחרים???

הרבה שאלות פתוחות

קראתי ספר של פסיכיאטרית שבדית בו היא מאמינה שכל עוד לא נותנים לחולה סופני את הנתוק הרגשי לו הוא נחוץ... מחזיקים אותו על קצה קצהו של חוד החיים

 

אלה שאלות אתיות כבדות ולא לנו הפתרונים

 

מי מחליט מתי ואיך.. ולמה..

 

מאתגר להתחבט בשאלות שכאלו

 

אני מאמינה שמשפחה חמה ואוהבת מאריכה את חיי המטופל ואיכות חייו. יש מקום וערך למשפחה שכזו

 

שבת שלומות לך..

 

חייבת לצאת לאסוף את הבן

 

אתחבר מאוחר יותר

אני בעד זכות הסובל להחליט לכאן או לכאן.

 

יש לי שכנה המשוועת למותה כבר חודשים ואין מענה .

 

אימי רשומה ב"לילך" זכות האדם למות בכבוד.

 

מי צריך את הסבל הנוראי וכל הכאב הכרוך בכך כשהימים ספורים ממילא ?

 

עדיף לשים את הראש ולישון ...

 

שבת שלומות בתקווה לחיים ארוכים (:

 

שאין לו פרסום רב יותר ומה שמדהים זאת העובדה שגם הסעות הדתיות היו שותפות להחלטה

 

שהעלתי את הנושא כיון שכך גם אני וגם כל חברי האתר יוכלו להיות יותר מודעים לעובדה שהבחירה בידינו שלא נצטרך להגיע לכך אבל אף אחד מאתנו לא יודע מה צופן העתיד

 

יהודה וענת תודה שהארתם את עינינו

היתה האם להאריך את החיים בצורה מלאכותית או לתת לטבע לעשות את שלו

חולה סופני יכול להחלים לפעמים גם ללא התחברות מלאכותית השאלה אם מותר לנו להחליט על איכות חיים לעומת אורך חיים מלאכותי

 

אלו שאלות שאין עליהן תשובה אחת ואני שמחה שהמדינה אפשרה על- ידי חקיקה לתת לכל אדם את זכות הבחירה

לכאורה ניתן לענות עליה בכן או לא. אלא ששאלה זו הרבה יותר מורכבת.

מסתבר כי הרצון לחיות לעיתים חזק יותר מהאדם והוא מגייס לעצמו את התקווה שהכל יסתדר ויהיה אחרת. אני מדברת על מקרה פרטי ואישי-חבר שלנו שחלה בסרטן מאוד נדיר וניתן לומר שהוא דעך במשך 13 שנים. הוא סבל מיסורי תופת ולנו מן הצד נראה היה כי אין טעם לחייו אך הוא לא הרפה. הוא רצה להאחז בחיים, כבר ישב בכיסא גלגלים, לא שלט על צרכיו וסבל ללא הרף. אך האמין שבקרוב תמצא התרופה שתציל אותו. הוא נפטר בסוף שנות הארבעים לחייו.

זה הקושי הגדול-מי מחליט מתי החיים הם כאלה שלא שווה לחיותם.

מנקודת ראותי העכשווית, חד וחלק לא הייתי רוצה בהארכת חיים באופן מלאכותי. בעיני את החיים שווה לחיות רק כשהם "חיים" במלואם. אך מי יודע מהי תחושתו של הגוסס, האם הוא רוצה להאחז בבדל חיים או תקווה?

למימי מ"שושן צחור", התשובה הייתה ברורה יותר. היא ידעה מתי החיים מוגדרים כחיים ומתי לא. גם אני כרגע יודעת ממש כמו מימי. אך רק בנקודת הזמן הזו.

על צלם האנוש של בנימין ולתת לו את חופש הבחירה

כל-כך מרגש ורומנטי המקום שבחרה לתת לו להיפרד מהעולם

לראות את השקיעה ולהתאחד עם סוף היום שהוא בעצם סוף חייו

 

גלי כל כך הרבה סמליות ואהבה מושקעים פה

םשוט מרגש לקרוא את הסוף

 

הספר כולו כתוב מדהים אבל זה למקום אחר.

 

קשה לעמוד במקום של אדם גוסס לצערי שתים מחברותי נפטרו מסרטן

האחת היתה מוכנה שילוו אותה במחלתה והשניה לא רצתה שיידעו כי היא חולה הכל נשאר בסודי סודות כל זמן שתפקדה המשיכה להתנהג כבריאה אבל ברגע שהחלה להתדרדר לא הסכימה לראות אף אחד מלבד משפחתה הקרובה

היא רצתה שיזכרו אותה כמו בתקופה שהיתה בריאה

 

שלא נצטרך להגיע למקום הזה

אבל כרגע אני מרגישה שאני ממצה את החיים בצורה הטובה ביותר וכשיגיע היום

לא אנסה להלחם בטבע  אבחר בדרך אשר תקל עלי וגם על משפחתי.

לעיתים הרצון לחיות עז יותר מכל דבר.

אבל נושא זה העסיק אותי רבות כפי שבודאי קראת בספר, ומימי סייעה לי להבהיר את דעתי. הנושא שהעלית בבמת הדיון קשה מאוד אמנם אך עורר בי מחשבה לא אחת. תודה לך על הנושא העמוק הזה.

  דברים ונושאים שקשה לנו לחשוב עליהם באופן ישיר והם מהוים את הראי של מחשבותינו והתלבטויותינו

אני לא יודעת אם אני צודקת או לא אבל אני חושבת שלאדם יש את היכולת להחליט מתי הוא רוצה לסיים את חייו.

 

אבי נפטר בשיבה טובה בגיל 86 אבל כשבועיים לפני שנפטר הוא דיבר עם גיסתי ואמר לה "אני חושב שמספיק לי" הוא התחיל להרגיש שמצבו הגופני מתחיל לבגוד בו ומוחו היה צלול לגמרי כעבור שבועיים הוא ישב בלובי בבית האבות ובאמצע משפט פשוט לא קם יותר

הפרידה מאב תמיד קשה אבל בתום ימי האבל הרגשתי כי זאת היתה החלטה שלו והוא סיים חייו ללא סבל. כמובן שהוא ממשיך להיות בליבי.

בצלם  אלוהים 

גם אם החולי בוגד בגוף האדם

יש לתת לחיים להעלם מעצמם

 

 

מצלם אלוהים /מילים עינת טמסות

 

13/3/2010

 

אדם

 נולד לעולם

 מצלם אלוהים

שכן הוא נתן לו נשמה

עצמות לב וריאה

זכות לבחור ולהבדיל בין טוב לרע

המשכיות להעצים

את השורשים

שנטעו ידיו באמא אדמה

כאשר חלילה יבוא היום  

בו הגוף לא יוכל בעצמו לנשום

יבקש מהאל

להחזירו אל אותו הצל

כי מעפר הוא נולד

ובדמי ימיו ישוב חזרה אליו

 

 

 

 

כאחת שעברה סימני שאלה אלו במחלקה שעבדתי

זכותו של האדם להחליט

על סיום חייו

אך מסתבר

שלעיתים המשפחה נאחזת בחייו של החולה

לא משחררת אותו ללכת בכבוד אנושי

ומצד שני החולה עצמו מאבד צלמו

ואולי שיקוליו

לא באים מהמקום הצלול

 

אימי היתה חולה מאוד התייסרה

לפני מותה

והיה שיקול תמיכתי בו כולם במשפחה והרופא

 לא להעריך את חייה בהחייאות ובפתיחת נתיב אויר

 וכך היא נעטפה באהבתנו עד שהלכה לעולמה

 

לפני שהיו בתי חולים

הקשישים היו מתים בחיק משפחתם כשכולם סועדים אותם

באהבה

הנכדים הנינים והילדים

היום בתי אבות בתי חולים

צנרת נתיב אויר הנשמה

אין מנוח למות בשלווה

נושא מאוד קרוב ללב האומה הבאת כאן תבורכי      

את ההבדל שבין להיות עטופים בחמימות ואהבת המשפחה לעומת המצב הקר והמנוכר בבתי האבות ובבתי החולים אשר לפעמים נובעים מן העובדה שמקומות אלה הפכו ל"עסק כלכלי" שמחייב את העובדים להיות קצרים בטיפול

 

כמו שנלחמה דינה על שמירת "צלם אנוש" וייחודיות של כל אחד ואחד בבית האבות ונאלצה להתפשר בגלל כסף בספרה של גלי

"שושן צחוד"

מעבר לעסק כלכלי

היום הילדים לא יכולים לטפל בהורים

כולם מחוייבית לעבוד

כך שהקשיש חייב טיפול

 

התחלואים גדלו והקשיש מעריך ימים

בגלל עידן התרופות  

 אך איכות המוות

נמצאת בהשפלה

ובביזוי הגוף המוחלט

הוריהם לבתי אבות במקום להשאירם בבית יוקר וצרכי החיים מכריחים את שני בני הזטג לעבוד כדי לפרנס משפחה ובתי אבות זה הרע במיעוטו

אבל בכל זאת עצוב להכנס לבתי אבות ולראות אנשים אשר זכורים כמלאי חיים וחיוניות הופכים לצל של עצמם.

נכון..זה קשה לראות אהוב בסבל איום ונורא אך מטבענו אנו מעט אנוכיים מאהבה יתירה..קשה לנתק אהובים מהחיים ולתת להם מה שנקרה המתת חסד משום הידיעה שדי קשה יהיה לחיות בלעדיהם..

מצד שני סבלם די מקשה עלינו לשאת זאת ביום יום..שאלה סבוכה ומאד מורכבת שהלוואי ואיש לא יעמוד בפניה..

לשים קץ לסבל די ברור אבל..הסבל שיבוא אחרי הוא סבל בפני עצמו..

נושא קשה יקירה..מאד..

פנינה יקרה העלית נושא כאוב. פתחת פצע שמנסה להגליד

לא כאן הדיון בודאי שלא בדרך המילים. קבלי עצת יהודה ארדיטי ותחכימי.

הנשמה ניתנה לאדם הוא לא בחר להיוולד

לפיכך הנשמה שייכת לבורא עולם והוא בלבד רשאי לקחתה. עד כאן למאמינים. כבת לאמא שקיבלה ארוע מוחי כמעט החלימה בגיל שמונים. קיבלה שבץ מוחי שכבה שלושים ושמונה יום ללא יכולת לתקשר מחוברת לכל הצינורות והמכשירים זהו מראה קשה מאוד לבני המשפחה ואנו הבנות ביקשנו שלא לנתק. מכיוון שחשנו כאשר אמא שומעת דברים טובים היא רגועה ושלווה וכשמישהו בסביבה הקרובה דיבר דברים קשים החלו כל המכשירים לרעוד. אמת שאיש לא יחווה מצב בו החיים הפכו לקיימים אך בלתי אכותיים אלו לא נקראים חיים. ועוד חוותי בצר לי את אישי עם מחלה קשה ביותר שעד הרגע האחרון התמודד בהכרה מלאה ללא כאבים רק דעיכה וכריסה של כל מערכות וזה גומר את היקרים גומר את המשפחה והבן זוג עצמו התבטא לולא הייתי אדם מאמין הייתי נוטל גלולה ומסיים את חיי. מכיוון שאיני יכול לראות בסבל שאני גורם לך רעיה יקרה אהובה לי מאוד.

במילים אלו עצם את עיניו ונפרד מהעולם.

לפיכך פנינה יקרה כואב ועצוב מאוד לנבור ולחטט בפצעים שהגלידו לכאורה ותמיד תמיד נפתחים באיזו שהיא דרך. אם זה ע"י גבר שחושב שאשה ללא זוגיות היא זמינה עבורו. בחגים. בשמחת הילדים בהולדת נכד/ה האריכו את החיים אך מה עם איכות החיים??????????? בשבדיה התקבל סנטוריום בו כל אחד בעל מחלה סופנית יכול לסיים את חייו "בכבוד" אינני יודעת איזה כבוד? לא לנו לשפוט ושלא נגיע ולא נצטרך לתת תשובה ולהטלבת.

מחדש את פצעייך שהגלירו

הנושא הוא באמת קשה וכאוב

אבל אני חושבת שבזכות העלאת הנושא

למדתי דברים רבים שלא אני ואני כטוחה שגם אנשים רבים באתר לא היו מודעים אליו

 

הזכות לבחור וכמו שאמרת בדברייך האחרוניפ

"האריכו את החיים אבל מה עם איכות החיים?

זאת השאלה שממשיכה לרחף באויר

 

רננה יקרה אני מאחלת לך חיים בריאים

:וכל בוקר כשאני קמה אני אומרת לעצמי

"צריך להינות צהדברים הקטנים של החיים , כוס קפה עם חברה, ספר טוב הצגה "טובה , חיוך של ילד חיוך של נכד.....רק טוב שיהיה לך

האין מספיק דילמות כשחיים?

התגובה שקראת ברגע זה היא בעצם סוג של "הכחשה". היא בריחה מהמציאות של דילמות בנות אלמוות על חיים ומוות. ובאמת -

אני באמת חושב שאם אדם לא נשאל על דעתו להיוולד לעולם אין זה אומר שאין לו את הזכות והכוח להוציא את עצמו מן העולם. מן הסתם, מעשה נורא שכזה המקצר את חייו של אדם במו ידיו מגיע מתוך מצוקה נוראה ללא דרך מוצא, כי, וכאן אני מוסיף מוסכמה מקובלת, כי אין זו דרכו של אדם ליטול את חייו גם אם אינם סוגים בשושנים. עובדה, מעטים מאד עושים זאת בפועל.

ואם אנו מסכימים עד כה, כעת נשאלת השאלה העיקרית. האם עלינו להסכים לרצון של אדם, ברגעי המצוקה הכי נוראיים שלו, או לחילופין ברגעים של אי שפיות הדעת, להסכים בעצם לקצץ את פתיל חייו בעצמו, או אפילו גרוע מכך, לסייע לו בכך? האם זה נראה מוסרי בעיניכם?

תאמרו, האדם יחליט מראש, כשהוא צלול, כשאין הסבל מקהה את דעתו, כשזו אינה טרופה עליו. שיחתום מראש שהוא רוצה לקצר את חייו בתנאים אלו ואלו, בנוכחות נוטריון, בני משפחה, או כל פורום אחר.

אולי. אבל האם אדם סביר מסוגל באמת לתאר לעצמו רגעים שכאלו? המציאות מוכיחה כי אנשים דבקים בחיים ונלחמים עליהם גם אם הם מעוטי איכות. היכן הוא הגבול? האם אין חרטה בעולם? חשבתי שכך יהיה. התחרטתי, אבל עכשיו עם טובוס בפה, חסר הכרה או לא אני כבר לא יכול לחזור בי. ה-צ-י-ל-ו  !!!

ועוד דבר. האם לא נוסף כאן שיקול שלא ממין הענין כשהאדם המבקש למות לא עושה זאת בעצם מרצונו אלא מתוך רצון שלא להקשות על יקיריו, למנוע מהם את אי הנוחות הכרוכה בטיפול בו וזאת, למרות שהיה רוצה ככל אחד אחר להמשיך ולחיות. זה הרי האינסטיקט הטבעי.

אני יודע שהיום זה מאד פופולרי ונאור לתמוך בהפסקת חיים במצב של סבל מתמשך וחוסר תקווה. אבל האם זה בטוח שהאדם שלכאורה אינו בר הכרה אינו חש, אינו מרגיש, אינו רוצה? כבר היו דברים מעולם גם אם הם נדירים מאד שאנשים בקומה התעוררו לאחר שנים ארוכות של אי הכרה. יש גם עדויות שאנשים כאלו טענו ששמעו וחשו הכל. האם מחמת האוירה הריאליסטית השלטת היום, המדעית לכאורה אבל שנשענת על בורות, ומחמת חוסר האמונה, לא נחכה לנס שיקרה? נחתוך ועכשיו? האם אנחנו באמת עושים את זה בשבילו, שלא יסבול, או שאולי זה בכלל בגללנו, שאיננו יכולים לעמוד עוד באי הנוחות, בסבל הזה בעצמינו?

חישבו על זה. זאת עמדה לכאורה מיושנת, לכאורה שאינה מכבדת את רצונו של אדם. ובכל זאת.

שלא נדע.

חס וחלילה איני שופטת אף אחד על החלטותיו

להיפך אני חושכת שהמצב היום קשה הרבה יותר מקודם כשכל אחד יודע שהדבר בידיו

אנחנו לא יודעים מה קורה לאדם הנמצא שנים בחוסר הכרה

אבל לדעתי זה הרבה יותר מחוסר נוחות זה סבל אמייתי

 

ההחלטה אינה צריכה להיות להתאבד אלא האם להאריך את החיים באמצעים מלאכותיים

 

אתה צודק יוסי אין תשובה חד משמעית לבעיה זו ושלא נגיע למקום הזה