חידת הר סיני| מחבר: צבי אילן

מאז ומתמיד נמשכו נזירים, מתבודדים, סיירים וחוקרים אל נופיו הפראיים נאדרי-ההוד של חצי-האי. אך הסייר, המטייל והחוקר הישראלים נמשכו אליו בעיקר מפאת הקשר של חבל ארץ זה אל ההיסטוריה של עם ישראל, אל נדודיו במדבר ומקום מתן תורתו.

לאחר עשור ומחצה של מחקר, לימוד ומעקב יש מקום לעריכת סיכום-ביניים, תוך שנשאל את עצמנו אם מסוגלים אנו להבחין ולהפריד בין אגדות ומסורות לבין עובדות מוצקות? ואם יש בידינו להעלות רעיונות חדשים, שירעננו את המחשבה ואת המחקר? והעיקר, היש לנו תשובה לחידת הר סיני?

הר האלוהים

לפי מה שאנו למדים מהמקרא, ולהלן נביא מדי-פעם את הפסוקים המתאימים, הלך משה למדבר לרעות את צאן יתרו כהן מדיין (שאת בתו, ציפורה, נשא אחר-כך לאשה). בהיותו במדבר היה בקירבת "הר האלוהים" – הר חורב, ולידו פגשו אחיו אהרן. כלומר, כבר אז היה זה הר מקודש על נודדי המדבר, עברים ומדיינים. אחר-כך, בצאת בני ישראל ממצרים ובנדודיהם עם צאנם במדבר, הגיעו בחודש השלישי (שמות ט"ו, כב ואילך; י"ט, א-ב) אל ההר המקודש, ההר המוכר להם משכבר, הר האלוהים - הר סיני, שם ניקרה אלוהי העברים אל משה עוד קודם-לכן. ליד ההר קיבלו את לוחות-הברית במהלך חנייתם הארוכה ושם הקימו את עגל-הזהב.

לאחר זאת אין המקורות העבריים מזכירים עוד את הר סיני כאתר ממשי, אלא יותר כסמל, כמהות, פרט לפעם אחת – הליכתו של אליהו הנביא"ארבעים יום וארבעים לילה" מבאר-שבע למקום רחוק, שפירושו בוודאי דרום סיני, וישיבתו במערה ב"הר האלהים, חרב" (מלכים א', י"ט, ח-ט).

מקומו של הר סיני נשתכח. הנבטים, בני העם השמי, שמקורו באזורים צפוניים יותר, עבדו את אלוהיהם בג'בל מוניגה, כפי שנתגלה בשנים האחרונות. הר זה סמוך לג'בל מוסא, ואולי הוא קשור במסורות הקדומות שרווחו באיזור.

נזירים מתבודדים

וכאן נכנסים לתמונה הנזירים הנוצרים. הם הגיעו להר סיני בתקופה מאוחרת למדי, במחצית השנייה של המאה ה-3 לספירה, כפליטי רדיפות הרומאים וכמבקשים לחיות בבדידות במדבר. ייתכן שקלטו מסורות מקומיות על היותו של הר סיני באיזור זה, ואולי בראו אותן בכוח אמונתם העזה, שהתלהטה בקרבם ביתר-שאת נוכח הנוף ה"אלוהי" שנתגלה לעיניהם. את מגוריהם קבעו באיזור ההר הגבוה, משום שהמקום משופע במשקעים, דהיינו מקורות-מים בטוחים ומספיקים אף לעיסוק בחקלאות.

הנזירים הצביעו על הר סיני (שהבדואים קוראים לו ג'בל מוסא), על מערת אליהו שבראשו, על מקום הסנה הבוער באש ואינו אכל, על הסלע שעליו היכה משה כדי להוציא מים, על מקום כינוס בני ישראל, על מקום ניפוץ הלוחות, על מקום עגל-הזהב, באר ציפורה, קבר אהרון – ועל מה לא. נוצרה מערכת שלמה ומסועפת של זיהויים, הקשורים זה בזה, בלי יכולת ממשית להצביע על עדויות מוצקות לביסוסם.

במאה הרביעית נוסדה בגיא – שבו זוהו, אליבא דנזירים, מקום הסנה וסלע המים – כנסייה לשירות הנזירים המתבודדים בכוכים ובנקיקים. סביבם הוקם במאה הששית, על-ידי הקיסר יוסטינינוס, מנזר גדול ומבוצר, במטרה להגן על הנזירים מפני תושבי האיזור, הסרקאנים – "בני-המזרח". המנזר נקשר בשמה של קתרינה, שנתקדשה על-ידי הנוצרים: זהו סיפור על בתו של איש עשיר מאלכסנדריה שדבקה בדת החדשה, הנצרות, למרות לחץ ועינויים מצד השלטונות הרומיים, שרדפו אז את הנוצרים. הם הוציאו להורג את הבת הכופרת, והיא הפכה קדושה, ומכאן כינוייה "סנטה". לפי אמונת הנוצרים הביאו מלאכים את גופתה לראש ג'בל קתרינה הסמוך, הגבוה בהרי סיני (2,642 מטרים מעל פני הים), ושם מצאוה הנזירים. הם שמו אותה בארון, המונח בכנסיית המנזר. הסיפור הזה אינו יכול שלא לרמז על אקלים האגדות והמסורות שנבראו כאן, ובכללן גם – אולי – המסורות על הר סיני ושאר אתריו.

משרתיו של המנזר היו בחלקם עבדים, מוולאכיה (רומניה) ומבוסניה שבאימפריה הרומית, שהובאו על-ידי יוסטינינוס. אחר-כך הם קיבלו על עצמם, כנראה מאונס, את האיסלם, והם נודעים עד היום בשם ג'בליה (הרריים). כפי שהיאחזות הנזירים במקום נמשכת ברציפות זה למעלה מ-1500 שנה, כך גם בני הג'בליה ממשיכים עד היום לשרת את המנזר ולקבל ממנו את מקצת מזונם. מעניין לשמוע כיצד הם עצמם, שבט מבודד ושונה משאר שבטי הבדואים, מספרים איך הובאו אבות-אבותיהם לכאן מרומניה.

בשנים האחרונות גילה תא"ל יצחק שגב, מושל חבל עזה לשעבר, כי פלג של בני הג'בליה חי בצפון-מזרח סיני. תושביו עסקו בסחר ובהובלות בין המנזר לאיזור עזה ואל-עריש ונשארו אחר-כך לשבת שם.

כתובות בסלע

מאז אותם ימים עברו כאן עולי-רגל רבים, מהם שהמשיכו אל המקום הקדוש ביותר, ירושלים, והותירו אחריהם את רשמיהם וקורותיהם. אחת מדרכי עולי-הרגל החשובות עברה בעין חודרה ובבקעת חג'ג' (החוגגים), שבמזרח סיני. עולי-הרגל, שהיו נחים בצל סלעי אבן-החול שבבקעה, נהגו לצייר צלבים, לרשום את שמותיהם והקדשות קצרות לאלוהים ביוונית, לטינית, נבטית, ארמנית ואף ב... עברית. על הסלעים נמצאו כמה חריטות של מנורות שבעה-קנים וכתובות בעברית, כגון "בריך ומנטר שמואל בן הילל", דהיינו "ברוך ושמור שמואל בן הילל". הכתובות בעברית הן מיעוט-שבמיעוט בין אלפי הכתובות בלשונות האחרות. קשה לפיכך להסיק אם היו אלה יהודים שקיבלו את המסורת הנוצרית על מקום הר סיני, או שהלכו לשם מתוך סקרנות גרידא (בדומה לימינו), או שמא היו מדריכים או מוליכים של קבוצות עולי-רגל נוצרים שבאו מחו"ל – פרנסה הידועה מדורות מאוחרים יותר, עת שימשו היהודים "תורגמנים" ("דראגומנים") לעולי-הרגל הנוצרים.

הגישה לבקעת חג'ג', שבה מצויים גם קניון צר ויפה ("הקניון הלבן") והנואמיס, מיבני-קבורה שלמים, יחידים-במינם, מן התקופה הכלקוליתית (לפני כ-6000 שנה), היא בדרך נוחה מכביש מפרץ אילת, והאתרים השונים בה משולטים.

היכן מקום ההר

אין בג'בל מוסא ובסביבתו, למעשה, כל שרידים מתקופת נדודי בני ישראל. זו אחת הסיבות שחוקרים העלו הצעות שונות מההצעה המסורתית הנוצרית, למרות קדמותה, באשר למיקום ההר. הם חיפשוהו במקומות אחרים – בצפון, במרכז ובדרום סיני. כמה מהחוקרים קשרו את מקום ההר עם מקום היציאה המשוער של בני ישראל ממצרים, דרך "ים סוף" וכך נתלתה השערה בהשערה. בשנים האחרונות שלטת יותר ויותר הגישה, שבה החל פרופ' אהרוני – שיש להפריד בין נתיב היציאה למקום ההר. נראה שיש לקבל את הדעה שמקום ההר היה בדרום סיני, לא רק כמסקנה מהדברים אודות אליהו הנביא, אלא גם מהציון של אחד-עשר יום שהלכו בני ישראל מחורב לקדש-ברנע (דברים א', ב'), היא עין קודירת, שליד קוצימה, אליבא דכל הדעות.

לפי המקרא, הלכו בני ישראל ב"דרך הר שעיר". לאחר ששמעתי לתדהמתי מפי בדואים בתמד, שהדרך מדרום סיני לקדש נקראת עד היום "דרב א-שעירה", ויש שני ג'בל שעירה בגיזרה זו – שוכנעתי שאכן זו הדרך שבה הלכו בני ישראל, מחורב שבדרום אל קדש שבקידמת סיני.

גם לי, כלרבים אחרים, היו פקפוקים מאז 1956 אם ההשערות, הישנות והחדשות, לגבי מיקום הר סיני עונות על כל השאלות. וכך הגעתי לסרביט אל-ח'אדם.

הר זה אינו עוד ברשותנו וכרגע אי-אפשר לבקר בו. נתאר בקצרה את שרידיו וננסה אחר-כך ללמוד מהם על מהותו של המקום. ההר מצוי כמה עשרות ק"מ ממפרץ סואץ, ממזרח להרי מכרות המנגן של אום-בוגמה.

ב-1761 גילה בו הנוסע הדני ניבורן – המכנה אותו בשם ערבי שפירושו "הר הכתובות" – מקדש ובו עשרות ומאות עמודים, כתובות ופסלים מצריים. מאז נערכו במקום מחקרים שונים, וחפירה אחת, לפני למעלה מ-70 שנה, בידי האגיפטולוג (חוקר מצרים הקדומה) הבריטי סיר פלינדרס פיטרי.

בתריסר השנים האחרונות חקר את המקדש פרופ' רפאל גבעון. המקדש הוקם באיזור של מכרות-תורכיז, אבן כחולה-ירקרקה ("מפכת" במצרית) שהמצרים היו נוהגים לשבצה בתכשיטים וחפצי-נוי. במכרות פעל ד"ר יצחק בית-אריה, שגם חשף במקום יישוב מהתקופה הכלקוליתית, ללמדך שהיה כאן יישוב שקדם לנוכחות המצרים. זו נמשכה כאלף שנים, מהמאה ה-כ' עד המאה ה-י"א לפנה"ס. הפרעונים היו נוהגים לשלוח מדי-פעם משלחות שהיו יושבות במקום, קונות מידי המקומיים תורכיז או מעסיקות אותם בכרייתו. לפי הכתובות, היו מקומיים אלה שמיים – בני הענף השמי-מערבי, שאליו משתייכים הכנענים, הישראלים וכו' (אחד מהם קרוי בשם "לוי"). עד-עתה ממשיכים תושבי האיזור בכריית התורכיז ומכירתו.

את המקדש הקדישו המצרים לאלה שלהם, הפופולרית מאוד במצרים – חתחור, אלת המכרות והמזרח. בכתובותיהם היא מכונה "בעלת התורכיז", וזוהי הצורה שהשמיים קראו לאלה שלהם במקום – בעלת (אשת בעל, האשרה, עשתורת) שחתחור היא התגלמותה המצרית. הדמות המקובלת שלה היא של פרה.

כבר החוקר פיטרי סבר שמקור הפולחן במקדש היה כנעני, פולחן עשתורת. הרבה חפצים היו זרים לו, ולדעתו, כמי שמנוסה מאוד בתרבות מצרים ואמנותה, היו אלה במקורם כנעניים. הוא שם לב שבנוסף לכתובות השמיות הרבות יש במקדש ובמכרות כתב אחר, המבוסס אולי על הכתב המצרי. אז עדיין לא פוענח, אך במשך הזמן נחקר הרבה וידוע כיום בכינוי הכתב הפרוטו-סינאי. נתגלו ממנו למעלה מ-35 כתובות. זהו כתב שמי, מאבות האלפבית העברי, שזמנו מגיע עד המאה ה-י"ד לפנה"ס, כלומר סמוך לנדודי ישראל במדבר. הכתובת השכיחה בו היא המלה "לבעלת", דהיינו – השמיים פנו כאן, בהקדשה ובתפילה לאלה בעלת-עשתורת. יותר מכך – במקדש עצמו נמצאה כתובת "לבעלת" כשהיא חרוטה במהופך על פסל מצרי. כלומר – אף הם קידשו את המקום. נמצאו כתובות שם גם תפילות ל"אל עולם" ול"אל", הוא האלוהים. ללמדך – השמיים סגדו כאן לאלוהים, והמקום היה מקודש עליהם. בכתובות מופיעה גם המילה "קיני" – שבט חרשי-הברזל שהסתפח אל בני ישראל. ואם לא די לנו בכל אלה הרי המצרים קוראים לאיזור המכרות כאן "ארץ האלוהים" – ביטוי קרוב מאוד לשמו של "הר האלוהים", הר חורב.

הזהו ההר?

אפשר לשער להיכן כל העובדות (לא ההשערות) הללו מובילות אותנו: זהו האתר היחיד בדרום סיני עם שרידים מהתקופה הקרובה לנדודי בני ישראל; המקום היחיד בסיני ובכל חבל-ארץ אחר, שבו נתגלה הכתב השמי הקדום. היה זה מקום מקודש על שמיים, ומהם ראו וקידשו המצרים (גם במקדש חתחור ליד "עמודי שלמה" בבקעת תמנע יש שלב מדייני).

אם קיים מקור יחיד ומיוחד, הר קדוש בדרום סיני, ששמיים הכירוהו והמצוי במקום חרב ויבש, שהשם חורב יפה לו (שלא כאיזור השלגים מוסא-קתרינה), האם יהא זה נועז מדי לשאול, שמא כאן היה הר סיני, הר מתן תורה? יהיה היכן שיהיה, בוודאי שאת לוחות-הברית כתבו בכתב השמי, היחיד שהיה ידוע אז בסיני ובכלל – הכתב הפרוטו-סינאי.

בביקור במצרים ראינו, במוזיאון הארכיאולוגי המצרי, כתובות פרוטו-סינאיות מסרביט אל-ח'אדם. ראינו עוד דברים הקשורים אולי בסיני. בין הפסלים והציורים הרבים של חתחור בדמות פרה ראינו גם פסל וציור-קיר שלה כפרה, שחלקם הפנימי מוזהב.

זה מכבר חושבים שעגל-הזהב שעשו בני ישראל מקורו בתרבות מצרים. עתה אני שואל, לנוכח גילוי הפרות המוזהבות, שמא לא הייתה זו תרבות מצרים באופן כללי. אולי לנוכח עיניהם של בני ישראל עמדה פרת-הזהב של חתחור, הפופולארית במצרים, ושאולי תוארה אף במקדשה בסרביט – חורב? זה היה התיאור הזר המצרי, המנוגד, לאלוהות הישראלית שהופיעה בפני משה באותו מקום ממש.

יש לשער שרבים מאלה שביקרו בסרביט – מקום מעניין מאוד כשלעצמו – בדרום סיני, יופתעו לקרוא על ההשערה החדשה, המייחסת לו גם קדושה וגם קשר למסעי בני ישראל; אך אם יתעמקו בהשערה זו ובטיעונים הנלווים לה, מן הסתם יבינוה טוב יותר. אם נצליח להסביר כהלכה את הרעיון בקשר להר חשוב זה, חורב, שאותו מייחסת המסורת למקום עיצוב דמותו הדתית והחברתית של העם, אולי יהא זה אחד מפירות שהותנו בדרום סיני, כמובן, בתקווה שנוכל להמשיך לבקרו ולחקרו.