אנשים קצרים

אנשים קצרים

הרעיון עלה לפני שנים, כשנסעתי באחד מאותם 'גריי-האונד', האוטובוסים המיתולוגים של ארה"ב, נסיעה coast to coast מניו-יורק ללוס-אנג'לס.

זכיתי לפגוש אנשים מדהימים, כאלה שלראשונה בחייהם יצאו את גבולות העיירה שלהם. כאלה שלעולם לא יצאו את גבולות אמריקה ורק ניזונים מחדשות ב-cnn וחושבים שישראל זה רק גמלים, חיילים ומלחמות. כאלה שלא דיברו אפילו עם השכן next door, אך באוזניי שפכו את סיפור חייהם בחמש דקות. כאלה שחיפשו אוזן קשבת, כאלה שחיפשו חבר למסע (בכל זאת, שלושה ימי נסיעה רצופים באוטובוס!) ואני רשמתי יומן מסע, כותבת את כל הסיפורים הקצרים שלהם, את הדמויות הססגוניות שפגשתי במהלך הנסיעה והתחלפו במושב שלצידי.

אי שם, אבדו להם הזיכרונות.

חלקם עדיין רשומים ביומנים ישנים, אבל השחזור, כבר איננו אפשרי. עבר זמן רב מאז אותו מסע מופלא, חוצה אמריקה וחוץ מהנופים המרהיבים שראיתי בדרך וחקוקים בי לעד, את האנשים הקצרים שלי, כבר כמעט שאינני זוכרת.

כיום, אני נוסעת כמעט כל שבוע ברכבת. בנימינה - תל אביב. או תל אביב - בנימינה, תלוי אם אני מביאה או חוזרת עם הילד מביקור אצל אביו.

קשה להתעלם מכל רחשי האנשים הנוסעים. שיחות הטלפון, שברי המשפטים שנשמעים מכל עבר, מתעופפים בחלל האוויר כמו חרגולים קטנים, שמקפצים מגבעול לגבעול. ואז עלה הרעיון הזה שוב, לנסות ולחבר או אולי לאחות את כל השברים הללו, את כל רסיסי המילים, שנאמרו ע"י אותם אנשים קצרים - ולהוציא מהם סיפור חדש.

למה קצרים?

כי זה רק לרגע קצר. מפגש חטוף, שאפילו לא בהכרח התרחש. שיחה שלא תחזור על עצמה, אנשים שלא אראה עוד בחיי, מן הסתם - אפילו לא מחר...

הרי רק אני האזנתי, רק אני חטפתי רבע משפט מכאן ואולי מחצית המילה משם, מנסה להבין או לקרוא בין השורות, לחבר פיסת מידע אחת לשניה, אולי אצליח לארוג כאן שתי וערב מרהיב של אנשים קצרים.

"משפחה זה דבר חשוב. יש סיבה שאתה לא משתף את המשפחה שלך."

"את יודעת שיש מתחם חדש בביג? מה קורה איתך? את מגיעה היום?"

"הי! נשכת לי את הגלידה!" - "אבל אי אפשר לנשוך גלידה..."

"שלום, זאת רינה, אני עכשיו יוצאת ברכבת מבנימינה, אגיע לתל אביב בשבע ושלושים. נתראה שם. להתראות ותודה, אימא."

ככה גם אימא שלי נשמעת, כשהיא משאירה לנו הודעות. ניסיתי להגיד לה אין ספור פעמים, שהיא נשמעת כמו מזכירה ולא כמו אימא, אבל היא בשלה ואני תמיד מתגלגלת מצחוק מההודעות שלה.

בין תחנה לתחנה נשמע קולו של הכרוז: "נוסעים נכבדים, התחנה הבאה..." ואני צוחקת לעצמי ותוהה אם אני כזאת נכבדה או מכובדת? לו ידע הכרוז על כמה דברים שעשיתי בחיי, בוודאי היה נחנק באמצע הכריזה. (מזל שזו הקלטה :-) .

שיעולים, צחקוקים, עיטושים, שיחות שהן רק קולות רקע ואינני מצליחה לקלוט את המלל - אחרי הכל, אני מנסה גם לכתוב כאן סיפור.

"מה את רוצה?! את לא אשמה!" ואני תוהה על מה ולמה אותה אישה אשמה.

אחרים שותקים. ידיים שלובות, פנים חתומות, אינם יוצרים קשר עין עם מי שיושב למולם, אלא אם כן זהו מישהו מוכר להם או שותף לנסיעה, איתו כבר פצחו בשיחה. חלקם מנסים לחטוף תנומה, חלקם מתנתקים עם ה-mp3 שלהם, אוזניות תקועות באוזניים - אין תקשורת.

שיעול כבד קוטע את רצף הכתיבה - שיעול שלי.

מקוררת. יצאתי מריכוז.

טוב, נו - מילא. לא נורא. לפחות יצא לי סיפור חדש - וקצר.