סיפורים

"העצמה נשית"

 
 
 

 

העצמה נשית / *אלה*

 

 

מבטיהם הצטלבו והם ידעו.

גבוה, חסון וכריזמטי, עור כהה, זקן ועייני דבש. 

חטובה, נוכחת, עור צחור, שיער בלונדיני ועיניים ירוקות.

התמגנטות של ניגודים.

בא לשבדיה לקנות רובים לבני השבט.

כשעונה התחלפה בעונה, היו מקפלים את האוהלים והציוד, מעמיסים על הגמלים ונודדים אל תנאים טובים יותר. גברים, נשים, ילדים – כל אחד ידע את מקומו. וכשהגיעו אל יעדם, פירקו והקימו מחדש. חריצות שתיקווה בצידה. בזמן האחרון תקפה אותם מכת שודדים והאמצעים שעמדו לרשותם לא הספיקו כדי למגר את הצרה.

התפתלו במחול של תשוקה, משכינים שלום בעולם של מלחמה,  זורעים זרעי אהבה.

ההתנגדות הייתה נחרצת, אך היא ארזה תיק, מותירה את הפסימיות מאחוריה. התאהבותם הייתה הפנס שהאיר את הדרך והמקל שסייע לעבור את מסע החתחתים...

 

העקאל שהידקה על הכפייה שלראשה כמו כבל את מחשבותיה. בנות השבט, שהיו צופות מרחוק בחשדנות, אולי בקנאה, בגילויי האהבה והתאווה, אימצוה לחיקן. לידת הילדים הייתה  הטבעת החותם האחרון של היותה חלק מהן.

כשתקפו אותה הגעגועים הטיל את מרותו, אמר שזו דרך אל-חזור. כאן מקומה, עם הנשים  והילדים. אך משנגמלו משדיה, והגיעה צרתה, ציווה עליה לארוז חפציה ולחזור לארצה.

"לא אזוז בלי ילדיי"

"מקומם כאן, איתי. תפקידך הסתיים ואת צריכה ללכת"

ביקשה פגישה עם ראש השבט.

הנשים, שקודם הייתה מושא-קנאתן, ניסו להניא אותה. "אין לך זכות. את לא יכולה. עלייך לקיים את מנהג-המקום"

יצאה ממנו כלעומת שבאה.

"אמרנו לך. אסור לך להתנגד, עשי מה שאומרים לך"

ארזה חפציה, לחשה לילדיה סוד ופנתה לדרכה.

בלילה, בשעת-השחור, חזרה אל האוהל, העירה בשקט את הילדים ולקחה אותם איתה. התקשו להתרגל לחשיכה, אך נחישותה נטעה בהם ביטחון.

לפתע נתקלה הילדה באבן גדולה, ונפלה. בכייה הרם הפר את דממת הליל, וכבר נשמעו קולות הגברים. היא הגבירה את קצב מנוסתה, מחבקת את בתה, ובנה ממהר אחריה. הקולות התגברו, הפער הצטמצם, והנה הם מוקפים בעדת גברים חסונים שסגרו עליהם. בכל כוחה הצמידה אותם אליה, מנסה להתגונן מפני הגזירה, אך לא יכלה להם, לשומרי-החוק והמסורת.

באחת נותקו ממנה, וזעקותיהם קורעי הלב כמו הפיחו רוח חדשה בנחישותה.

"עם עלות השחר את עוזבת!"

הרכינה ראשה בפני בעלה, כמקבלת עליה את הדין.

בבוקר, לפני צאתה, שיתפה כמה נשים בתכניתה, מנסה לגייס את עזרתן.

אזהרות לוו את התנגדותן, מתריעות מפני גורל בלתי נמנע.

לא שעתה אליהן, ושוב  בעת חשיכה מוחלטת, יצאה ממחבואה להעיר את הילדים.

יחפים, עייפים וחדורי אמונה עשו את דרכם בשקט. הפעם הקפידו, נזהרים מכל מכשול.

ירדו את ההר, והנה הם בגיא המישורי, המקל עליהם את המנוסה.

השחר החל להפציע. צהלות הסוסים נשמעו מרחוק. הם הגבירו את הקצב, וכשמצאו סלע גדול הסתתרו, נתונים לחסדיו. צעקות בעלה, בקראו בשמה, העבירו רטט בלבותיהם של הילדים והם נצמדו אליה בחוזקה. וככל שהתקרבו כך התהדק חיבוקם, עד שהיו כמעט לאחד.

היום האיר במלואו, חושף את שייחלו להסתיר.

הניתוק היה מהיר ואכזרי...

 

את דממת-המחנה הפרה יללת המקוננות.

  
                                            *כל הזכויות שמורות לדבורה צדוק - *אלה*

 

 

 ------------------------------------------------------------------------------------

 

***בהשראת שירה של רחל שפירא, המשוררת הכול- כך אהובה עלי:

 

חומות חימר

 

חומות חימר סוגרות עלייך

אחות קטנה חבל עלייך

חומות חימר עונות בצורת

אחות קטנה את לא נזהרת.

 

טליה דחויה חרפת העדר

את לא שפויה את לא בסדר

לא נכנעת

את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר.

 

עיני קוצים רודפות אחרייך

חיצים רצים בעקבותייך

אחת כמוך היא אש אוייבת

מקוננות נשות השבט.

 

אחות קטנה נפשך הצילי

חומות חימר את לא תפילי

לא נכנעת

את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר

 

                                        *כל הזכויות שמורות לרחל שפירא

תגובות