סיפורים

האושר נח בפנים.

אושרי עמד בגשם.

רטוב עד לשד עצמותיו, התבונן בבניין המואר וחכך בדעתו אם לנסות ולהיכנס. האם יאיר לו מזלו הפעם?

או שמא מוטב לו כבר לוותר ורק למצוא לעצמו מחסה בכניסה לבניין בעל ארבע הקומות ושמונה הדירות, שאולי באחת מהן ימצא מישהו בעל לב רחום דיו, שיתן לו לחסות תחת קורת גגו לפחות ללילה אחד?

כבר שעות שהוא מחזר על פתחים. שב ונדחה, שב ונזרק אל הרחובות הרטובים.

אף אחד כבר לא פותח את הדלת.

בקושי עונים לאינטרקום. בטח לא בשעות כאלה.

"מי זה יכול להיות בשעה מאוחרת שכזו?" הם תוהים לעצמם. מתלבטים אם לקום מכורסת הטלויזיה הנוחה שלהם. שחס וחלילה לא יפסידו את הסקופ האחרון בחדשות או את רגע השיא בטלנובלה היומית שלהם.

"תחזרו בפרסומות!!" הם צועקים מבעד לקירות, לא טורחים להזיז אפילו אצבע.

גם ככה המאמץ לצעוק היה קשה במיוחד עבורם אחרי עוד יום ארוך ומתיש בעבודה השוחקת ובפקקים המלחיצים והחשבונות והמינוסים המאיימים והילדים וההסעות והחוגים...

אם רק יצליח להשתחל לתוך הבניין, חשב לעצמו אושרי, תקל עליו המשימה.

כך יוכל לפחות לנקוש על דלתות ולא לעמוד כמו איזה דביל שלוחץ על זמזמים בכניסות לבתים ושומע שוב ושוב את אותן התשובות – וזה במקרה הטוב, אם מישהו בכלל טרח לענות.

ברוב המקרים, התשובה שחזרה על עצמה היתה שקט.

שקט אכזרי קר ומנוכר.

לפעמים היה חלון נפתח מלמעלה וזקנה אחת היתה משרבבת ראש וצועקת עליו שילך לחפש לו מקום אחר להתנחל בו.

הם לא צריכים כאן הומלסים שילכלכו להם את הכניסה המטופחת, שוועד הבית טרח והשקיע בו את כל הכסף המחורבן שלהם, שגם ככה לפי דעתה היה סכום גבוה מדי למה שהשקיעו בגינון. לפחות אם לקחו כל כך הרבה כסף, שישקיעו באבטחה טובה יותר לבניין, שתמהונים כמוהו לא יוכלו להפריע את מנוחתם ויציבו שומר בכניסה, שידאג להרחיק מהמקום עלובי נפש שכמותו, שמשוטטים ללא מטרה ברחובות... 

אושרי ידע שזאת הזדמנות אחרונה.

הוא מישש את הקופסא הקטנה שבכיס מעילו והחליט לנסות להיכנס לבניין.

לא במקרה הגיע לכאן. הבניין עמד בדיוק בפינת הרחוב, היכן שהצטלב עם רחוב נוסף ושילוב שמותיהם של שני הרחובות עורר בו את התחושה, שאולי כאן יהיה סיכוי טוב יותר למצוא את אשר חיפש.

שלט הרחוב זהר בגשם, מוסיף לשמות הרחובות הילה קסומה.

אושרי שב וקרא את השמות בחיוך – רח' התקווה פינת רח' אמונה – וניגש אל הכניסה המוארת באור צהוב חיוור, מניח ידו על ידית המתכת הקרה.

הוא דחף קלות – ולהפתעתו הדלת נענתה לו.

כנראה שוועד הבית באמת לא השקיע כאן מספיק ואפילו מנעול תקין לדלת הכניסה לא טרחו לשים. אבל זה הספיק בשביל להרחיב את התחושה הטובה שהיתה לאושרי לגבי הבניין הזה.

שני סימנים ברצף – זה בהחלט אות לבאות, הוא חשב לעצמו כשבדק את השמות על תיבות הדואר. חוץ ממשפחות לוי כהן וכץ, שיש בכל בניין דירות ממוצע, השמות בבניין זה הגדילו אף יותר את הסיכויים:

בדירה מס' 1 היתה משפ' זך. בדירה מס' 4 התגוררה משפ' שלווה ובדירה מס' 5 רק קומה אחת מעל התגוררו מר וגברת אור. בדירה מס' 7 גרה משפחת כץ ואילו בדירה מס' 8 והאחרונה גרו שמחה וצהלה כהן. בדירה מס' 2 השתכנה משפ' לוי ובדירה מס' 3 חיו מזל ושמעון ברכה.

רק על התיבה של דירה מס' 6 לא היה רשום דבר. במקום שם היתה מדבקה קטנה של לב אדום, שמישהו ברוב רשעותו ניסה לתלוש ולקרוע, אך מכיוון שלא עלה בידו הדבר, היה נראה הלב הקטן קרוע עלוב ושבור.

אושרי ידע שזו הדלת הראשונה שעליה ינקוש. אך לפני כן יעשה את הסיבוב החביב עליו – יעבור בין הקומות, יעצור ליד הדלתות, יאזין בשקט למתרחש מעבר לקירות ויסמן לעצמו מאיזו דירה עולים הקולות המזמינים ביותר.

אצל משפחת זך, דירה 1, צעקה הטלויזיה את מהדורת החדשות של תשע בערב, מבשרת על עוד מעשה שחיתות ופרשת אונס מחרידה – ואושרי תהה לעצמו, מי הם האנשים שמסוגלים לשמוע על מעשי זוועה שכאלה בקולי קולות...

אצל משפחת לוי, דירה 2, נשמעו קולות הדחת כלים במטבח. ארוחת הערב הסתיימה. חילופי דברים כמעט לא נשמעו. רק הוראות על ביצוע משימות – "תניח את זה שם! תיזהר! זה שביר! לך מיד למקלחת! אל תשכח לצחצח שיניים! נא לגמור שיעורים!" – ואושרי תהה לעצמו אם בבית הזה היו בכלל חיוכים...

אצל משפחת ברכה, דירה 3, היתה תלויה חמסה ענקית על הדלת והוא חייך להתאמה בין השם לכף היד הגדולה המוזהבת ולניחוח התבשילים שעלה ופרץ מבעד לחריצים ולמשקופים, אך בדיוק שניה לאחר מכן שמע קללה עסיסית וחבטה עזה ואישה בוכה וגבר צועק – ואושרי תהה לעצמו לאן נעלמו המזל והברכה...

אצל משפחת שלווה, דירה 4, עלתה מאחורי הדלת מוסיקה נעימה וקולות של לוויתנים ודולפינים הדהדו באוויר, שהדיף ניחוחות עזים של קטורת מבושמת ומעושנת – ואושרי תהה לעצמו אם את השלווה אפשר לתפוס גם ללא ענני עשן...

אצל מר וגברת אור בדירה 5, היה חושך. והודעות נזעמות של ועד הבית, שאיים בהזמנת משטרה אם לא ישלמו את חלקם בזמן ולכשישובו מהחופשה האינסופית שלהם, הם מוזמנים לבירור.  שלל מדבקות היו על הדלת, בולעות את ההודעות הנזעמות בסיסמאות מוכרות ונדושות כגון "מי שנולד הרוויח!" "תנו לחיות לחיות!"

ו"כאן גרים בכיף..." – ואושרי תהה לעצמו מתי יחזרו לכאן האור והכיף...

אצל משפחת כץ, דירה 7, היה שלט קטן ושחור עם אותיות מוזהבות שאמר:

"כץ את כץ – משרד עורכי דין" ומאחורי הדלת עלו קולות מתלהמים וטלפונים מצלצלים והמתח הורגש באוויר ומשפטים נוסח אמריקה של התנגדות וערעור התעופפו מחדר לחדר – ואושרי תהה לעצמו אם התנגדות תביא לצדק...

אצל משפחת כהן, דירה 8, שמחה וצהלה נשמעו עסוקים עד מאוד. בליל קולות של אנשים רבים עלה מבפנים, שרמזו על אירוע חברתי כלשהו. אך כשהצמיד את אוזנו אל הדלת, לזהות טוב יותר את פשר האירוע, נרתע לאחור משהבין שזוהי מסיבת חילופי זוגות הזויה – ואושרי תהה לעצמו אם הזוגיות של משפחת כהן היתה באמת שמחה וצוהלת...

אצל דירה 6, על הדלת הכהה והחשופה היה מודבק שוב אותו לב קרוע ושבור.

אושרי הצמיד את אוזנו ולא שמע דבר. אור חיוור הסתנן מתחת לחריץ הדלת, אך חוץ מתחושת עצב עמומה, לא עלה בידו לדלות שום רמז לגבי הדיירים.

הוא נקש בזהירות על הדלת, כמעט חושש להכאיב לדלת העצובה. אף אחד לא ענה.

הוא פנה מהדירה, מקווה שיתמזל מזלו אולי בדירות אחרות – ואושרי תהה לעצמו אם היה זה רק דימיונו או ששמע קול בכי חלוש מתייפח מאחורי הדלת הכבדה.

הוא חזר וירד לקומה הראשונה ונקש בכח על דלת מס' 1 אצל משפ' זך.

זקנה בחלוק בית עבה פתחה את הדלת, מציצה בו מעבר לשרשרת הבטחון דרך משקפיים עבים במיוחד שהגדילו את עיניה החרדות למראה הבחור הצעיר והרטוב שנקש על דלתה, מפריע באמצע מהדורת החדשות, שהמשיכה לזעוק ממקלט הטלויזיה שלהם.

"מה אתה רוצה? תסתלק מפה, מטונף אחד!" צעקה גברת זך וטרקה את הדלת בפניו, עוד בטרם הצליח לומר דבר מה. "מי זה היה?" מר זך צעק אל אשתו בשאלה.

"עוד איזה ארחי פרחי שנכנס לבניין בלי רשות!" היא צעקה אליו בחזרה. "צריך להתקשר לכלבוטק! נזמין את רפי גינת שיבדוק מה עושה וועד הבית עם כל הכסף שאנחנו משלמים לו... כל הטינופת שמסתובבים כאן בשכונה..." צעק הבעל הזך, מנסה לגבור על קולו של חיים יבין.

אושרי פנה אל הדלת הבאה, דירה מס' 2 אצל משפחת לוי הקשוחה ונקש בהיסוס קל, שומע קול צעדים מתקרב ורחש מוזר כשמישהו הציץ עליו מבעד לעינית הקטנה ואותו קול נשי קרא אליו באותה הקשיחות – "כבר תרמנו!!" וקול הצעדים התרחק מהדלת, שב אל המטבח ואל הסדר והמופת של הבית.

אושרי נאנח בעצב וטיפס במדרגות אל הקומה השניה, אל דירה מס' 3 של משפחת ברכה, שניחוחות התבשילים העבירו קרקור בקיבתו. הוא נקש על החמסה המוזהבת מתפלל לראות שהכל בסדר בפנים.

אישה פתחה את הדלת, מושכת באפה דמעות אחרונות שמרחו איפור על עיניה היפות, שאחת מהן היתה מעוטרת ב'פנס' כחלחל והיא מיהרה להסיט את פניה, מראה לאושרי רק את צדודיתה. "זה לא זמן טוב עכשיו..." אמרה בקול צרוד מבכי. "עם מי את מדברת, מזל?!" הרעים קולו המאיים של שמעון בעלה מתוך  הדירה והוא הופיע מאחוריה, פותח את הדלת לרווחה מתבונן באושרי הרטוב במבט כעוס ותמוה – "מה אתה רוצה? אתה משרותי הרווחה? אתה מהמשטרה? לא? אז אל תפריע לנו. כנסי מיד, מזל! מה פתאום את פותחת את הדלת לזרים?" הדלת נסגרה כשעיניה הבוכיות של מזל מבקשות ממנו שלא יאמר דבר...

ענן של קטורת ותפרחת קידם את פניו, כשנפתחה דלתם של משפחת שלווה בדירה מס' 4. זוג צעיר בעיניים אדומות ומזוגגות הציע לו להיכנס – "בוא אח שלי, יש אחלה חומר! עכשיו הגיע משלוח ממצרים, שעבר את כל הדרך מקשמיר בתוך קיבה של עז סודנית, שמחרבנת את זה כמו תת מקלע אפגאני ותשמע, החרא שלהם עושה לזה ארומה משובחת, משהו בן זונה!!" אמר הבחור ונשף עשן מהחומר המדובר בפניו של אושרי, שנחנק והשתעל והודה להם בנימוס, אבל הוא אסמתי ואלרגי לצמחים מיובשים – התחמק בתירוצים קלושים וחמק במעלה המדרגות לקומה הבאה, מדלג עליה, כי בדירה 5 של משפחת אור, היה חושך כאמור ובדירה 6, בעלת הלב השבור, גרה כנראה הבדידות.

בדירה מס' 7, "כץ את כץ" פתחו לו את הדלת בעניבות מצוחצחות ואמרו לו לחזור בעוד כמה חודשים, אולי אז יהיה להם מקום בשבילו, אבל עכשיו אין להם צורך בעוד עובדים ואפילו לא טרחו להפסיק את השיחה בטלפון כדי לבחון את בקשתו והדלת נסגרה גם כן בהתעלמות בוטה מעזרה לזולת וצנעת הפרט.

אצל משפחת כהן, דירה 8, שמחה וצהלה פתחו את הדלת בלבוש מינימלי, בידיהם כוסות משקה דקות ואמרו שאם אין לו בת זוג, אז הוא לא יכול להשתתף בחגיגה והאישה העבירה עליו מבט מלטף והגבר העביר על אשתו יד מלטפת ושניהם המהמו וגרגרו אחד לשני וסגרו את הדלת לנגד עיניו ההמומות של אושרי.

התקווה והאמונה החלו לנטוש את ליבו ואת הבניין המוזר שעמד בפינת הרחובות הללו.

הוא שב ופנה לרדת במדרגות, ממשש שוב את הקופסא הקטנה שבכיסו והתעצב עד מאוד, שכנראה גם הלילה לא יוכל להעניק אותה לאיש. ואם לא יעשה זאת הלילה, לא יוכל יותר לעזור לנפש חיה – ואושרי תהה לעצמו, אם אף אחד כבר לא רוצה יותר להיות מאושר?

כולם עומדים וצועקים – "מגיע לי!" אך כשהיה מגיע ומתדפק על דלתם, היה מגלה לאכזבתו, שהם עדיין לא מוכנים אליו. "It's to good to be true" היו ממלמלים לעצמם, כשהיה פותח לפניהם את הקופסא הקטנה ומראה להם שהאושר נח בפנים.

כשהגיע לקומת הקרקע, מתכונן נפשית ליציאה המחודשת אל הגשם, ראה באולם המבוא אישה צעירה בודקת את תיבת הדואר של דירה מס' 6.

פניה היו יפות ונוגות וכשראתה שהתיבה ריקה, העמיק העצב בתוויה היפים.

בקומה שפופה התקדמה לכיוון המדרגות, כשהבחינה באושרי שעמד שם והתבונן בה.

עיניהם נפגשו לרגע קצר והוסטו במבוכה. היא חייכה וסומק קל עלה בלחייה ואושרי לא ידע מה לומר.

"אז אתה מסתובב ונוקש על הדלתות. חשבתי כבר שזה מישהו אחר..." עצב וערגה נשמעו בקולה כשחשבה שהיה אותו אחד ששבר את ליבה.

"באתי לראות, אולי השאיר לי הודעה או מכתב, אבל כרגיל אני טועה. אתה יודע מה באמת עצוב לי נורא?" היא שאלה לפתע את אושרי בלי כל הכנה – "שבסך הכל רציתי לעשות אותו מאושר. רק לראות אותו מחייך היה עושה לי טוב. אני לא צריכה הרבה כדי להיות מאושרת, אתה מבין, הרי את האושר אפשר למצוא בכל כך הרבה דברים קטנים..." היא השפילה את עיניה היפות בחזרה לרצפה – ואושרי תהה לעצמו שאין שום סיבה, שאישה מיוחדת כמוה תהיה עצובה.

הוא הוציא מכיסו את הקופסא הקטנה ופתח אותה לפניה, מגלה לה את תוכן הקופסא שזרח באור יקרות.

"אני רוצה להעניק לך את המתנה הזאת, את באמת ראויה לה!" אושרי חייך באושר והניח את הקופסא הקטנה בידיה של האישה ופנה לצאת מהבניין בחזרה אל הרחוב הגשום. טיפות קרירות נחתו על עורפו וראשו כשהדלת נפתחה מאחוריו וקולה של האישה נשמע:

"הי, בחור! אתה צריך מקום לישון בו הלילה.........?"

ואושרי היה מאושר.......

 

 

- סוף -

 

 

תגובות