לסגור מעגל(סיפור בשני חלקים)
(חלק ב')
ברגע שנקבע לתחילת המפגש, כאשר ישבו בני-הכיתה שנאספו בחדר-האוכל, הגיעה גייל. היא עזבה את הקיבוץ עם משפחתה כמה שנים לפני סיום ביה"ס ומאז התרופף, אבל לא נותק הקשר שלה ל"קבוצת-תומר". כל המבטים הופנו אליה בהתעניינות, לא רק שחיה בחו"ל, אלא גם נראתה כמו הנערה שהכירו פעם, כאילו עשרות השנים שחרצו סמנים בפניהם ועיבו את גופם, תרמו לה כמה קמטי-צחוק בזוויות עיניה ושליטה מיומנת בהפעלה הרמונית של גופה התמיר. נפנפה בידה בברכה לכל הנוכחים והנידה בראשה כששפתיה מתוחות בחיוך אדיב, כמענה לתשומת-הלב. היא נעצרה לרגע במרכז החדר, התבוננה אל הנאספים כמחפשת משהו ומבטה נח בהגיעו ליעל ולגאיה ובעודה פונה ופוסעת לעברן בקלילות, הן הביטו אחת בשנייה בשאלה אילמת. גייל, נעמדה לידן, בירכה את שתיהן ושאלה בנימוס-זר, אם מותר לה להפריע להן. גאיה ענתה במאור פנים: "לכבוד הוא לנו", בהדגשת המילה הראשונה והוסיפה בלבביות: "אולי את רוצה לשתות משהו". גייל השיבה בהסתייגות: "שתיתי די. אני לא רגילה לשתות ולאכול כל-כך הרבה, כמו שמציעים לי כאן". גאיה חייכה בחצי התנצלות: "רציתי לכבד אורחת מחו"ל". ויעל הוסיפה בחביבות: "את מוזמנת להצטרף. קודם, העלינו קצת זיכרונות מהילדות". גייל הניעה את ראשה בהסכמה, מנידה קלות צעיף צבעוני הקשור בחינניות לצווארה, מדגיש את אורכו ומבליט את צבע הזיית של עיניה. היא ישבה מולן בגו זקוף, תוך כיפוף בירכיה בלבד ומיד פתחה ואמרה בפנים מרצינות: "בעניין זיכרונות-ילדות, יש משהו שקרה כשהיינו בני עשר בערך ומאד מציק לי, הרבה זמן". גאיה ויעל המתינו בסקרנות להמשך, בעוד מבטה של גייל הולך ומתרחק מהן ומתוך-תוכה עולה שאלה בקול תובע: "הייתי רוצה לדעת מי שם לי חרקים במיטה?" גאיה שהתעשתה ראשונה, ענתה בקלילות: "מה זה משנה לך מה שקרה לפני יותר מחצי-מאה?" גייל לא השיבה, אך נעצה מבט תקיף ביעל, שנראתה נרעשת, כיוון שהאירוע שגייל הזכירה נמחק כמעט מתודעתה ועכשיו צפו ועלו בראשה תמונות ישנות: 'בית-הכיתה' עם מסדרון ארוך, שבקצהו האחד בתי-השימוש והמקלחת ובקצהו השני הכיתה וממנו מסתעפים כמה חדרי-שינה, שבכל אחד מהם ארבע מיטות קטנות, צמודות לקירות. באחד מחדרי-השינה – חבורת-בנות פעלתנית ועליזה, טומנת מתחת לשמיכה חרקים שלוקטו במגרש סמוך. יעל זכרה בחלחלה את 'חדוות היצירה' שלה, כאשר סיפרה לילדות על תעלולי דן וגד (מקס ומוריץ) 'השובבים' וגם את גיל-האחווה בין הבנות, שהחליטו לחקות את הפרחחים המשעשעים מהספור.
בעיני רוחה ראתה את יואש מחייך אליה בתובנה, כאומר: "יעל, את חיית בסיפורים, אבל התעלמת מהלקח של הסוף המר!" היא הרגישה כילדה קטנה ומבוהלת שנתפסה בעבירה ומצפה לעונש וגמגמה: " אני חשבתי שאת מצליחה בכל. לא ידעתי שזה פגע בך". גייל שאלה במרירות: "חשבתם שאני 'סופר-גירל', ששום דבר לא כואב לי?" יעל לא השיבה וגייל המשיכה לדבר בכעס כבוש: "זה היה טראומה בשבילי, הייתי לגמרי לבד. ההורים היו עסוקים בענייני הקיבוץ והמדינה ולא התערבו במריבות של הילדים ורב הילדים היו נגדי. המטפלות ראו אותי – ילדה חזקה והם עזרו רק למסכנים. עד היום אני שואלת – למה עשיתם לי כך?" גאיה אמרה בהשתתפות: "היינו ילדים ועשינו כל מיני שטויות, למבוגרים לא היה זמן בשבילנו." ולאחר שהשתררה שתיקה, הוסיפה הסבר: "את היית 'המלכה' ואולי זה היה מקנאה." לאחר דומייה מעיקה אמרה גייל ביובש כמדווחת: "יש לי היום הרבה אהבה והערכה, אבל אני לא סומכת על אף אחת, לא רוצה חברות" והטיחה בכאב: "זה נשאר לי מ'הילדות המאושרת' שלי". יעל אמרה בניסיון להרגיע: "עברו המון שנים, מאז השתנינו מאד" ופנתה לגייל בטון מפייס: "אנחנו לא יכולים לשנות את העבר." גייל ירתה לעברה שאלה: "את מתחרטת?" ויעל ענתה בקדרות: "היום אני מתביישת כשאני זוכרת שעשיתי דבר כזה". גאיה הצטרפה לשיחה: "תעזבו, היינו ילדים", אמרה, מושכת את המילים בנעימה סלחנית וגייל ענתה לה בתקיפות: "אמרת שקינאתם בי, אני הייתי יותר חכמה ובוגרת מכם. לא בכיתי, שמרתי על כבודי, לא הראיתי שזה כואב לי. היחיד שהבין אותי היה יואש ז"ל. סיפרתי לו אחרי כמה שנים והלוואי שיכולתי לשכוח, כמו שהוא אמר לי. היום אני לא צריכה מכם התנצלות, רציתי רק לסגור מעגל". קמה ממקומה, חיוך חתום על פניה וצעדה בחן לעבר אחד הבנים שחיכה לה בסבלנות. כשהתרחקה מטווח שמיעה אמרה גאיה בטינה כבושה: "היא חושבת, שהיא עוד 'מלכת-הכיתה'!"
יעל אמרה בעצב: "מציק לי שהתעלמתי מהכאב שלה. כל-כך רציתי להיות 'אחת מהחבר'ה'." וגאיה ענתה בהתרסה: "בעיה שלה. הכבוד לא נתן לה להראות שהכאבנו לה. ואנחנו – כולל 'יואש-ז"ל', כמו שהיא קוראת לו – היינו 'קבוצה-מלוכדת', לטוב ולרע."
ינואר 2007 , כל הזכויות שמורות למחברת
