מחוזות עלומים

אין ולא

היה לי אף פעם חבר דמיוני,

גם לא חברה בדיונית.

בילדותי,

נשא אותי הדמיון

למחוזות רחוקים, עלומים

שלא נודעו גם לי עצמי.

לעתים איבדתי קשר עם המציאות,

ואולי מוטב שכך.

היא הייתה מורכבת, קשה להבנתי.

"חולמני", כך קראו לי כולם.

והיום רגלי נטועות היטב בקרקע המציאות

לטוב ולרע.

האם אני חושש לחזור אחורנית

ולהיות שוב "חולמני?"

אולי.

ואולי המילים הן הן המפלט

ממציאות קשה

אותה אני יודע,

 אותה אני צריך לשאת.