לזכרו של יוסי הלמן-לא שיר ובכל זאת זה פה במדור שהוא אהב

יוסי יקר,

כך הייתי מתחילה כל מייל אליך כשהתייעצת איתי אודות הספר שכתבת.

"יוסי יקר," היית ונותרת. עבורי לפחות.

לכן, אין לי כל אפשרות, כוונה או יכולת, לכתוב אליך בלשון עבר. רק בהווה. רק בפנייה ישירה. כי כזה היית: ישיר וכן ואותנטי. לא הסתרת מחשבותיך אודות יצירות של אחרים שנראה לך פחות טובות. אך תמיד עשית זאת בעדינות, עם דרך ארץ. אמרת את שלך, מבלי לפגוע באיש וכולם כיבדו את דעתך.

שיריך תמיד מעוררים מחשבה, הרהור. יש בהם יופי נשגב בבחירת המילים, בנגיעה האנושית בנושא ייחודי, לצד רגש עצום. כי זה אתה: גוש של רגש. גוש של מחשבה. שניהם כאחד, זה אתה.

עד שיום אחד, החלטת לכתוב פרוזה. בתחילה שלחת אלי קטע למייל בהיסוס. גם אני השתדלתי להיות אותנטית, כנה, ישירה. כפי שלמדתי ממך.

ונתתי הערותיי. בעדינות, עם דרך ארץ. כפי שלימדת אותי.

ואתה קיבלת, הפנמת ויישמת. שזו גדולה עצומה שקשה לתארה.

אחר כך התייעצת לאיזה הוצאות לשלוח, והמתנו שנינו יחד לתשובות. דחייה אחר דחייה, הם היכו בך בלב הרגיש שלך והפסקת. הפסקת לכתוב. ואני המתנתי שתשוב. מייל אחד הגיע ממך והוא היה האחרון. בו באותו כנות האופיינית לך, ציינת שהם ריפו את ידיך, אין לך השראה או רצון נוסף לכתוב.

אך המתנתי.

ידעתי שכשרון שכזה, שירה מופלאה שכזו הבאה מבפנים היא אש מבערת. להבה שלא ניתן לכבות. ולא התבדיתי. חלפו חודשים, אולי שנה והחלו הטפטופים. שיר ועוד אחד, ואחר כך עוד. לא בשטף היומיומי בו כתבת בעבר, אך בכל זאת-עונג עילאי לקריאה כתמיד.

עד השיר האחרון על אמך שהגיעה לגבורות, על החיים, על ההרהורים.

אז אם יש לך משהו לומר לי, תכתוב. אני ממתינה. כתובת המייל שלי מעט השתנתה, אבל אני סומכת עליך שעם קרני ה-x-ray שהתמחית בהם, תגלה גם את הכתובת המדויקת. ובטח לקחת לך את הלפטופ לשם.

אז תכתוב.

גלי