לונדון

לונדון

לונדון מחכה לך.

שם על גדות הטמז,

איש מטייל עם כלבו

מחייך אליך לשלום.

פקיד חנוט בַּחֲלִיפָה

על ראשו מגבעת שחורה עגולה

מתחת לזרועו עיתון מגולגל,

ממהר הוא אל תחנת התחתית

בודאי יֶרֵד בְּפִּיקָדִילִי

או אל הַסִּיטִי הוא ישׂים פעמיו.

כשעל פניך יחלוף

יגע באצבע בְּטִיטוֹרֶת כובעו

ויברך אותך בשלום.

בַּפָּאב השכונתי

בִּשְעַת בוקר מאוחרת

ליד הדלפק, על כוס של בירה

עקרת בית לונדונית יושבת,

בעלה יצא לעבודה. ילדיה לבית הספר.

היא תעיף אֵלַיךְ מבט מבעד לִזְגוּגִית מאובקת

וּתנפנף לשלום – כמו למכרה ותיקה.

התמונות בגלריה הלאומית  

תלויות כתמול שלשום

החרציות של ואן-גוך עדין פורחות בצהוב,

ועל שולחן –  הטבע הדומם של מַטִיס, עדין מצוייר.

בבריטיש מוזיאון

המומיות המצריות לא זזו ממקומן

כבר יותר ממאה שנה

(אחרי אלפי שנים שהיו בתוך האדמה).

נירון לבוש בשריון קשׂקשׂים

עומד ומביט בכל אלה שעל פניו חולפים,

מבט של זלזול בעיניו

הוא, שאת רומא שׂרף, מה הם בשבילו

הוא הרי הקיסר.