כך נולד סיפור או שיר

כך נולד סיפור או שיר או בכלל יצרה.

מגיע הלילה, כן זה תמיד בלילה, אני שוכבת במיטה,עוצמת עיניים ומחכה לשינה,
פתאום נשמעות דפיקות בראש, כמו על דלת,
מי שם ? אני שואלת.
אנחנו הרעיונות רוצים שתכתבי עלינו סיפור או שיר,

עונים לי במקהלה  קבוצת רעיונות.
אני עייפה, עיני נעצמות, לכו בבקשה ותבואו מחר,

אני עונה ומנסה להמשיך לישון.
לא, מחר עלול להיות מאחר מידי.
הקולות בראשי מתחזקים, עכשיו,עכשיו, סיפור,או שיר,קראו הרעיונות ולא הרפו, כי מחר יהיה כבר מאוחר ,

יבואו רעיונות חדשים ואז אנחנו נהיה אחרונים.
בבקשה לכו, אני עייפה ורוצה לישון, מחר אני מבטיחה לכתוב מה שתגידו.
אך הרעיונות לא מפסיקים לדפוק לי בראש,
עכשיו או אף פעם לו, נלך למישהו אחר.
טוב,נו, אני מתרצה,  נכנעת. אני פוקחת את עיני,  ואת אוזני ואומרת לרעיונות:
נו, תתחילו,  אני מקשיבה, אבל לא כולכם ביחד, אני מבקשת .,הם מתרוצצים בראשי, אחד אחרי השני, מקשקשים בקול כמו פטישים בראש דופקים.

אני קמה מהמיטה, ניגשת למחשב ומתחילה לרשום , בבקשה אחד אחד,אחרת אני מתבלבלת , מבטיחה לרשום את כולם,.
ואני מתחילה להקליד מהר את כל הרעיונות עד שכולם מרוצים.
אני עייפה,קמה ומתכוננת להיכנס שוב למיטה, רק לישון  כבר  אני רוצה
ואז אני שומעת עוד קול חלש,- אותי לא רשמת, בבקשה ,
חיכיתי בסבלנות עד שתרשמי את כולם ועכשיו תורי,
נו, טוב, לא יכולתי לסרב, כי אולי זה ה"רעיון"  על מה חשבת? שאלתי,
 חשבתי על השמיים, ועל כל מה שהם מכילים,

טוב, בסדר, רשמתי,עניתי לו.

לילה טוב. שקט, ניסיתי להירדם אבל עוד רעיונות  התרוצצו בראשי, נכנסו לתוך מוחי,

כבר כואב לי הראש,  די, ביקשתי, הרי את כולכם כבר רשמתי,
לא אנחנו חדשים, גם אנחנו רוצים להיות כתובים.
מחר, עייפתי, מספיק להיום , בבקשה, מחר , מבטיחה לכם.
הם התרצו,  סוף  כל סוף דממה.
נרדמתי וחלמתי איך כל הרעיונות הופכים לסיפורים ושירים.
אבל מהר מאד באים חדשים, אחרים,  

ואני?  משתדלת שכולם יהיו רשומים, 

שכל הרעיונות יהיו מרוצים וממוצים ויהפכו לשירים וסיפורים..

כך אני יוצרת ונוצרת את הרעיונות כולם.