הישרדות - לפינת התפוח של אילנה בר שלום

השרדות

סבתא שלי באה משם

עם מספר כחול על היד

לפעמים בערב הייתה מספרת,

בשׂפה שלא הבנתי כל כך.

ספרה איך בפלשוב, במחנה העבודה,

שלחו אותה תפוחי אדמה

להוציא מאדמה קפואה,

כשחזרה עם ידיים זבות דם,

גלתה כי את כל תושבי הבלוק

שלחו להשמדה – והיא נשארה.

ואני ילדה קטנה בפינה

מלמלתי – איזה נס.

סיפרה איך מול מנגלה עמדה,

גלוחת ראש עירומה

רזה הייתה, שדיים מצומקים

שמוטים על צלעות, שדוקרות את העור.

לפניה נערה צעירה – זה מקרוב באה

חמוקיה עדיין עימה

שדיה זקורים בחוצפה,

ואצבעו של הדוקטור – לשמאל הראתה.

בהכנעה החלה סבתא ללכת אחריה,

והאצבע שוב הונפה – לימין הפעם

עדיין לא הגיעה שעתה של סבתי למות

קבע הקלגס.

ואני ילדה קטנה בפינה

מלמלתי – איזה נס.

באושוויץ בינואר ארבעים וחמש,

רעם תותחים רוסיים נשמע מרחוק.

סדרו את כולם בשורות, ספרה סבתי,

ויצאו לצעוד.

שלחו אותה עם קבוצת נשים

דבר מה להביא,

אמרו חיזרו מהר הזמן דוחק.

כשחזרו ראו כי הטור התרחק

והן במחנה ההשמדה נותרו,

אחר כך נודע כי צעדת המוות זו הייתה.

ואני ילדה קטנה בפינה

מלמלתי – איזה נס.

הביטה בי סבתי ועיניה הטובות חייכו,

ילדתי היקרה זה לא היה נס – אמרה,

נס קורה פעם בחיים ולא יותר

אבל יום יום, שלש שנים,

אני לא יודעת מה זה היה - אמרה.

ועכשיו בואי ילדה נלך לים

שם אין סיפורים ואין נסים

שם יש רק יופי וגלים כחולים,

אז הלכנו היא ואני

לאסוף צדפים על החוף.